ובלבה חומה

במוקד, כמעט כמו תמיד: הר הבית. לא יעזרו כל ההסברים שמועברים לפלסטינים בכל הצינורות - הציבור הפלסטיני משוכנע שישראל עומדת לשנות את הסטטוס בהר. ממש כמו שברשת החברתית הישראלית קמה עדת מאמינים לשמועה המופרכת כאילו שריפת המשפחה בדומא לא הייתה פיגוע טרור יהודי, כך גם ברשתות החברתיות של הפלסטינים מופצים דיווחים שקריים על השינויים שישראל מתכננת לבצע באל־אקצה. זה מספיק כדי להוציא את הצעירים לרחוב.

גם שם, את האירועים לא מנהל איזה ארגון ממוסד, אבל יש שורה של גורמים שבוחשים בהם: התנועה האסלאמית הישראלית, תנועת הצעירים "שבאב אל־אקצה", וחמאס כמובן. לא מעט מהגורמים המתסיסים על ההר הם אזרחים ישראלים, שמנצלים את הגישה החופשית שיש להם למקום. 

החיכוך הגובר בירושלים לא התחיל בשבועות האחרונים. תושבי השכונות על קו התפר מרגישים אותו כבר שנים. יש נטייה לחשוב שהאלימות התעוררה בירושלים בימי צוק איתן ואחרי רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר. אין ספק ששני האירועים דרבנו את האלימות, אבל היא התחילה עוד קודם, בעסקת שליט. ששת המחבלים הירושלמים שחזרו לבתיהם היו הגפרור הראשון. 

עיר הבירה מעולם לא באמת חוברה לה יחדיו, וגדר ההפרדה שנבנתה כך שהיא משאירה 300 אלף פלסטינים בצד הישראלי שלה רק הדגישה את זה. במערב מתנהלת לה עיר משגשגת ותוססת, ומטרים ספורים משם מדובר בכפרים פלסטיניים, שהפכו לשכונות בירושלים ושאין להם שום דבר משותף עם ישראל. במערב שולט החוק הישראלי, ובמזרח - החוק לא מעז להיכנס.

במשך שנים הזניחו רשויות האכיפה את מזרח ירושלים ויצרו בתוך הבירה מובלעות שידו של החוק לא מגעת אליהן. כל מסירת צו משפטי בצור באהר העסיקה פלוגה של שוטרים, וכל הריסת בית בסילוואן כבר דרשה מבצעי גדודי. באווירת היעדר החוק גדל הנוער שעכשיו מבעיר את קו התפר.

החמרת הענישה למיידי אבנים והטלת קנסות על הוריהם של קטינים מיידי אבנים הן רעיון טוב. עד כה, כשכבר היה נעצר מיידה אבנים - הוא היה משתחרר תוך שלושה ימים וחוזר כמוביל של התקפות כאלה. החוק כלל לא הרתיע. כשיתחיל להיות מחיר כואב יותר, יש סיכוי שהוא ישאיר חלק מהנוער הזה בבית.

לא כן הרעיון להקל את הוראות הפתיחה באש למשטרה. מאז מהומות אוקטובר 2000 והטראומה של "ועדת אור" למדה המשטרה איך להתמודד עם מתפרעים אלימים בלי לגרום לנפגעים מיותרים. היכולת הזאת דורשת ריכוז של הרבה כוחות, אבל הוכיחה את עצמה כיעילה במאות מקרים. עימותים כמו שהיו השבוע בהר הבית היו מסתיימים בעבר בעשרה הרוגים ובתבערה אזורית, והיום המשטרה יודעת לחסוך מאיתנו את החוויה. 

ההנחיה הפופוליסטית של ראש הממשלה לאפשר למשטרה להפעיל צלפים בירושלים מנוגדת לכל המלצה של גורמי המודיעין. כולם כאחד סבורים שיצירת מספר גבוה של נפגעים בצד הפלסטיני רק תלבה את האלימות ותגרום לה להתפשט. כמו שלמדנו באינתיפאדה הראשונה ובשנייה - הרוגים פלסטינים לא משקיטים את המהומות. להפך, הם מתדלקים אותן. 

ראש הממשלה צריך אולי לרצות את הטוקבקיסטים, אבל טוב עושה המשטרה שהיא לא נגררת לשם. אם צה"ל למד להיכנס למחנה הפליטים ג'נין, המקום האלים ביותר בגדה, ולבצע מעצר עם גרימת מינימום נפגעים - גם המשטרה צריכה ללמוד לעשות מעצרים ומארבים בג'בל מוכבר ובשועפאט במינימום חיכוך. 

אבל אסור שהרצון למנוע נפגעים ימנע מישראל לממש את ריבונותה, והר הבית יהיה המבחן. נדרש מאמץ של נוכחות על ההר ובקרה מלאה בכניסות אליו כדי לחסל את תופעת ה"אעתכאף" של הצעירים שבאים ללון במסגד כדי להכין את העימות לבוקר המחר. גם את מקהלת ה"מוראביטאט" הצרחניות, שמלווה כל מבקר ישראלי שעולה להר, צריך לפרק. 

כבר שנים ישראל מזניחה גם את הריבונות בהר הבית ונוקטת מדיניות שמבוססת על פחד וחוסר אונים. אחרי 48 שנים הגיע הזמן שישראל תיקח מידי התנועה האסלאמית ומידי הוואקף את המפתחות להר, ותאפשר ביקורים ופולחן לכל מי שחפץ בכך. אם נמצא סידור לתפילות יהודים ומוסלמים במערת המכפלה, ואם יהודים מצליחים אפילו להתפלל בקבר יוסף - אין סיבה שבהר הבית לא יונהג משטר שמאפשר חופש פולחן לכולם. 

התנהלות נכונה תאפשר לגל האלימות הזה לדעוך אחרי החגים, אבל אין טעם לצפות לחזון "עיר השלום" או לקוות שקו התפר ילבלב באחווה. הערבוב שיצרה הבנייה הישראלית בירושלים בין שכונות יהודיות וכפרים פלסטיניים מזמין חיכוך מתמיד, ובהיעדר הפרדה - החיכוך הזה יימשך.

במצב היחסים בינינו לבין הפלסטינים - שכנות טובה דורשת גדרות גבוהות. תשאלו את תושבי מתן שבשרון איך הייתה השכנות שלהם עם הכפר חבלה לפני שחומה חצצה ביניהם. במקומות הקדושים אפשר וצריך לאכוף בכוח דו־קיום, אבל מי ששוגה באשליית המדינה הדו־לאומית מוזמן להסתכל על ירושלים ולהבין מה צפוי לנו.

כמו הרבה מהישראלים, גם אני חושש שלא אזכה לראות עוד הסכם שלום בימי חיי. אבל בשנים האחרונות הפכה המילה "שלום" ללא־תקינה פוליטית, ונראה שגם ויתרנו על השאיפה לחיות בשלום. בילדותי, כמעט כל ברכת שנה טובה כללה את האיחול "שנת שלום וביטחון". אלה היו שנים שבהן ביקור של נשיא מצרי בירושלים נראה כמו אשליה מופרכת. זה לא עצר אותנו מלשאוף לשלום. בראש השנה האחרון חיפשתי לשווא את המילה "שלום" בין שלל האיחולים. היא לא הייתה שם, וחבל. על המציאות צריך להסתכל במבט מפוכח, אבל צריך גם לשאוף לשנות אותה. אבותינו בירכו "לשנה הבאה בירושלים", גם כשירושלים נראתה להם רחוקה יותר מהירח. יכול להיות שלנצח נאכל כאן חרב, אבל אסור לנו לוותר על התקווה.