תוצאות האמת: גם אני החלטתי להשתתף בבחירות לאנשי השנה

אשת השנה שלי היא גיסתי ריקי, דוגמה ראויה לסובלנות ולקבלת האחר. היא חרדית, אם לשישה, סבתא ל־15 נכדים. היא מורה לחינוך מיוחד שעובדת בבית ספר חילוני, גם שלוש בנותיה הן מורות. בנה משרת כלוחם בגבעתי ועבר את מלחמת צוק איתן. אחד מחתניה הוא איש קבע, אבל כל השלושה שירתו בצבא, שירות מלא ללא קיצורים על סעיף דת ו/או הסדר ושאר ירקות. והכי חשוב, לפני הכל, בן הזקונים שלה, שמעון בן ה־15, חולה בתסמונת דאון, והיא ובעלה איציק מגדלים אותו באהבה גדולה בביתם, עם כל הקשיים הכרוכים בכך. 

במלחמה היא דאגה לשתיים מבנותיה שגרות בנתיבות עם הטילים, ולבנה שלחם בעזה. בעלה, שכמובן שירת בצבא סדיר, וכמובן היה איש מילואים בכל המלחמות והמבצעים ממלחמת יום הכיפורים צפונה, עדיין הוביל ומוביל תחמושת לכוחות בקווים הקדמיים, אף שהוא כבן 60. אני מכיר אותה כמה שנים, היא מעולם לא לחצה לי יד, היא שומרת נגיעה; היא יודעת את דעתי על החניוקים, קוראת מה אני כותב עליהם, מספרים לה מה אני אומר ברדיו, בטלוויזיה היא אינה צופה, אבל היא מעולם לא אמרה לי: תראה, אנחנו חרדים, ואנחנו לא חניוקים ולא טפילים של אף אחד, חיים מעמלנו ולא לקחנו מאף אחד אגורה. 

היא מקבלת אותי כמו שאני, אף שזה לא קל גם לאדם חילוני, לבטח לאישה, אפילו לאחותה שהיא אשתי; המשפחה מתגוררת ברובע דתי באשדוד. כל הדלתות בבניין פתוחות, כל המשפחות בבניין חיות בשכנות מדהימה, עם עזרה הדדית על כל המשתמע מהמושג הזה, שמזכיר טעם של פעם, כשבאמת הייתה כאן חברה שרצתה לבנות מדינה, בלי פוליטיקאיות שמצייצות בטוויטר או כותבות פמפלטים מטופשים בפייסוש.

לריקי אין טלוויזיה בבית, הסלולרי שלה כשר, אין לה שום בעיה עם המציאות שלפיה אחת מבנותיה "דתייה לייט", היא מקבלת הכל באהבה; כשהיא נוסעת לחו"ל זה לאוקראינה, לאומן, כדי להתפלל; היא חיה בשלום ובאהבה עם מסעותיו של בעלה לאיזה קדוש בפראג, או לקברות צדיקים במרוקו; היא לא זקוקה לטיולים, יש לה כאן עשייה גדולה; הרשויות כמעט אינן מסייעות לה בטיפול בבנה החולה, למעט בית ספר מיוחד. איתרע מזלו והוא סובל מעוד מחלות נלוות, והיא ואיציק מממנים את השהייה שלה בים המלח עם הילד, שמקבל שם טיפולים רפואיים.

במלחמה האחרונה, כאשר שילמו לשבועיים מראש, הם עזבו אחרי יומיים. הילד פחד, הדאגות שלה חצו את האטמוספירה, והם חזרו הביתה, לטילים באשדוד. ביקשתי לסייע לה ולפנות למי שצריך כדי שתקבל החזר כספי, היא סירבה בנימוס. "הכל בחסדי שמיים; אנחנו לא פונים ולא מבקשים". 

בביתה אין כמובן תמונות, למעט זו של הרב אבוחצירה (האבא, לא הבן העבריין המורשע) שגדל בתפילאלת, הכפר במרוקו שבו נולדו הוריה; ושל הרב אברג'יל, שהוא מקורב למשפחה, וזהו. והיא בכלל מגדירה את עצמה כחסידה של רב אשכנזי מבני ברק. 

אין בצדקת הזאת שמץ של גזענות או רוע. המהות שלה מתבטאת בנתינה אינסופית. אז אם אני חייב להשוות את פעילותה היומיומית למה שעושות הפוליטיקאיות ששותפות להתעמרות בלתי פוסקת בציבור; למנהלות של בנקים, שמייצרים רווח מעושק בלתי סביר בעליל, שלעתים גובל בריבית נשך; היא ודומותיה תמיד תנצחנה אצלי בגדול - אם אני הייתי בוחר באישה או בנשים שעושות את ההבדל, כל שנה, כל החיים.

די למסכנות המזויפת

מספרים לי כל החיים שאנחנו מדינה קטנה, וגם קצת מסכנה. אנחנו מייצרים כאן 1.4 טריליון שקל בשנה; האוכלוסייה שלנו כבר בגודל של שווייץ ואוסטריה, בעוד קטנה אנחנו עוברים את זו של שוודיה. אז מה קטן כאן בדיוק? הא, הניהול של העסק, בידי ערימה של חבר'ה לא אמינים, שלא מפסיקים לשקר, עם כיפה בלי כיפה, העיקר לשקר ולעשוק את החלש/ים.

חולים? שימותו כבר

באוצר מבסוטים חאלס. גם השנה תהיה גבייה טובה. מצאו כמה גנבים, כמה חבר'ה שפחדו והודו שיש להם חשבונות בחו"ל. כל העולם בא ללמוד מאיתנו איך גובים מסים. אז מישהו חשב לשלוח כמה לירות סוריות דפוקות מהעושר הזה, מהעודף התקציבי הזה, לסל התרופות? איזה מיליארד או שניים, אפילו שלושה? מה פתאום? תרופות מצילות חיים זה לחולים במחלות קשות מאוד, שקיימת סבירות שיתפגרו ולא יגיעו לקלפי בבחירות לכנסת הבאה. אז למה להשקיע? 

יותר חשוב להשקיע בחניוקים, במתנחלים ולחלק כסף קואליציוני רק לאנשי שלומנו. כי לחולים, דיירים באגם הדרעק אומרים רק שלום, בהנהון כזה, כאילו נתקלו במטרד או במפגע.

עד מתי? 

בתשעת החודשים הראשונים של השנה נהרגו 257 בני אדם בתאונות דרכים, אלפים הפכו לנכים. עוד אין מספר מדויק, אבל יהיה. בשנת 2014 נהרגו 315 בני אדם, סביר להניח שנתקרב לכמות המזעזעת הזאת בסוף השנה. ב־2014 מכרו יבואני הרכב בארץ 239 אלף כלי רכב שונים, שהמיסוי עליהם היה 10.3 מיליארד שקל - ברור שלא כולל מיסוי מדלקים. 

כמה כסף מהסכום היפה הזה השקיעה המדינה בשיפור הבטיחות בדרכים? לא יודע. אי אפשר לדעת, כי אף אחד לא רוצה לספר לנו, ואם מספרים אז קרוב לוודאי שמרמים בנתונים. בכסף הזה הרי צריך לתמוך בחניוקים, בהתנחלויות וצריך כמובן כמה מיליונים למפלגות, אז כמה כבר נשאר? 

רוב הכבישים בישראל מסוכנים, ללא מעקות בטיחות סופחים, והרי שינויי כיוון בנסיעה הם הגורם העיקרי לתאונות פנים אל פנים, שהן קטלניות. אצל היאהוד עובדים על מדדים ויעדים. אם נתפלל מספיק חזק וטוב, אולי נפחית את כמות ההרוגים ב־5% בשנה. כך מעריכים הגאונים של ישראל המרזה והרעב, בכל ינואר. ואופסי, התחזיות לא שוות נפיחה, ומאז קום המדינה אנחנו צועדים לכיוון 32 אלף חללים בכבישים. במלחמות ובפעולות איבה, נהרגו כ־10,000 פחות, אבל תקציב הביטחון שלנו עולה בהתמדה.

כל מיני שרלטנים אומרים שאכיפה היא הפתרון. וואללה? איך בדיוק? כסף מקנסות עוזר לפוליטיקאים, כי אצלם מזמן כסף יצא מהאופנה, הם משחקים בו מונופול, תן לי ואתן לך בניין, או כיכר בעיר, כל מיני כאלה. אבל מתי יקום דייר באגם הדרעק המצחין, ויאמר הלו, השתגעתם? מתי יהיו מעקות מפרידים בכל הכבישים הבינעירוניים? מתי ילמדו כאן את העם המטורף הזה לנהוג? מדוע מחייבים אזרחים לשרת במילואים כל שנה, אבל לא מכריחים אותם ללמוד נהיגה נכונה במפלצות שלהם, אחרי שקיבלו רישיון בגיל 17?

מתי יחייבו רוכבי רכב דו־גלגלי לרכוב בערים אך ורק בנת"צים אחרי ו/או לפני הרכב הציבורי, כדי שנהגי מכוניות יפסיקו להרוג אותם כמו זבובים או תיקנים בכל צומת בארץ? מתי יגבש רה"מ צוות מומחים לתעבורה, כדי לעצור את הקטל? זה מעניין אותו בכלל? עם כל הכאב והצער על מותו של תושב ירושלים בערב החג כתוצאה מהשלכת אבן על שמשת מכוניתו, הוא היה הקורבן ה־253 השנה. אחרי מותו, נוספו עוד ארבעה קורבנות. אבל רה"מ הודיע שאחרי החג יגבשו מסקנות בנוגע למחבלים שיורים אבנים למכוניות באמצעות רוגטקה. 

ומה עם שאר הקורבנות בכבישים? לא הגיע הזמן לטפל במפגע הזה, שמאז קום המדינה כבר חיסל כמות אנשים שיכולה לאכלס עיר בישראל? ואיפה מאות אלפי הפצועים ועלות הטיפול בהם - בחלקם לשארית חייהם? בסדר, כבר הבנו שכל רכב שמוגדר על ידי שמאי כטוטאל־לוס, גורם לרכב חדש לעלות לכביש, שמכניס 32 אלף שקל כמס במיידי. אבל לא הגיע הזמן לטפל בזה? אולי רק לחשוב על זה בהתחלה?

פרימיטיבי מדי

ב' ראש השנה מצא אותי במתחם שרונה מרקט בתל אביב. כל העולם ואשתו כבר היו שם, אבל ממני נבצר הדבר, כי אני סולד מריבוי אוכלוסין באזורים שבהם אני נע. אבל מוישה ונתן פתחו סניף נוסף לתאילנדית "טייגר לילי", ובאתי לעשות כבוד. כי במסעדה האם ברמת החייל אני מוגדר כלקוח זהב, חבל שלא יהלום. 

אז אחרי שאכלתי מרק דגים חמוץ (ועוד כמה חיות, שמאחר שאנחנו בין כסה לעשור, אמנע מפירוט), המליץ מוישה שאסתובב ואראה איזה סטארט־אפ הקימו במתחם הזה. האמת, יפה שוק האוכל הזה. עם ישראל נע בנחילי אדם בין הדוכנים השונים, עומד בתור בשקט ובנימוס כמו באירופה. ראיתי אפילו דוכן לארטיקים נטולי גלוטן, וביני לביני תמהתי כמה ארטיקים צריך למכור ביום כדי להפיק פרנסה מהעבודה. יש שם אפילו דוכן באמת יפה של זיתים, רק
זיתים. בחיים לא קניתי רק זיתים, כדי להבין אם אפשר להתפרנס מזה, אבל כנראה שכן, עובדה. 

סוגיה שאני עדיין מתלבט בה, היא "קונספט". למשל המסעדן שגב משה מוכר שם שווארמה בסוג של בגט, אבל קורא לזה קונספט, כי הוא מוסיף לזה חתיכת עגבנייה ואיזה עשב. והעם הכסיל שלנו מאוהב בקונספטים, אז כולנו בתור. יש שם גם חומוסייה של עלי קראוון מיפו. זה לא זה, זה חומוס מתורבת מדי. אם אבו חסן היה רואה מה עשו ממפעל חייו, הוא לא היה אוהב את זה, בארדו לא אוהב. גם פלאפל ג'ינה מתאים יותר לרחוב שוקן מאשר למתחם מפונפן, הוא לא בא לי טוב. 

בקיצור, כל השוק הזה עם הבורקס, והמעדניות הטורקיות, או המאפייה עם לחם כוסמין ובוטנים, זה לא בשבילי. אני פרימיטיבי מדי. נכון, המקום יפה, מטופח ונקי. אבל קונספטים של שווארמה או של אטריות של אהרוני גורמים לחשוב באוטומט שעושים עלי סיבוב של דאווין. וחומוס, פלאפל ובורקס טורקי, זה אוכל של פועלים, עם ייחוד וריחות משלו, שלא מתאימים לסטריליות של שוק אוכל מפונפן. 

בדרך החוצה, שמחתי לראות שיש שם נקניקייה שעשויה מדג פורל, אפילו צפיתי במוכר בחנות הדגים מפלט דג סלמון ענק. באמת סוג של אמנות. אולי אפילו הייתי רוכש נתח מהדג היפה הזה, אבל כיפוש לא הייתה לידי, כדי להיות ערבה למשכנתה שנדרשה לצורך הרכישה.

שני נתונים הרסו לי את חוויית השופינג הנדירה בחיי. הראשון היה העובדה ששכחתי את שקית הבד המעוצבת שקיבלתי, אחרי שקניתי במעדנייה אנטיאס ברוטב משובח, במקום לרכוש לילד משחק מחשבה מועיל בעת ששילמתי במכונת החנייה; השני היה החניון עצמו. 45 דקות להזדחל בתור בלתי אפשרי בכניסה כדי לגלות שאין מקומות חניה פנויים, ו־25 דקות כדי לצאת מהחניון (אחרי שאיבדתי את השקית היוקרתית), בגלל הלחץ העצום. כנראה שלא אגיע לשם בשנה העברית הבאה, אלא אם כן ממש אדרש בעל כורחי.

כואב, אבל תמשיכו

היה קשה לצפות בנבחרת הכדורסל שלנו מובסת בשמינית גמר אליפות אירופה בידי איטליה. לפני הכל בגלל הצרות שהרומאים עשו לנו בהיסטוריה, אבל בסך הכל בגלל התפוגגות האופוריה.

בשבוע האחרון של תשע"ה גרמו לנו הכחולים־לבנים ומאמנם הג'ינג'י לסוג של גאווה לאומית - אנחנו טובים לא רק בלופט געשעפט, הייטק והרצת מניות, יש לנו את זה גם בספורט. הנבחרת ניצחה שלוש יריבות טובות ממנה, באמצעות אלתורים. אין לנו גודל, פיזיות וקליעה, אבל בחלומות אנחנו גדולים, מאז הקטע של דוביד'ל הג'ינג'י עם גוליית. אנשים כבר שאלו מי זו איטליה בכלל, ושכחו שהנבחרת לוקה בכל כך הרבה לקויות, שההגעה לשלב הזה הייתה סוג של נס. נכון שזה כואב לחטוף את התבוסה בהפרש הגבוה ביותר בטורניר (30 נק'), כשהחבר'ה מתפרקים לגמרי, אבל זה מה שיש. 

עכשיו נחזור לבינוניות המחלישה של ליגת הכדורסל שלנו; לפרוות ולרולקסים ביד אליהו, שבשבילם זה בון־טון להיות שם כשזה קורה עם כל היהודים החדשים של מכבי ת"א. מפתיע איך כל זר מגיע לכאן, ומגלה שסבא שלו עם שורשים מדבלין, עשה את השכנה היהודייה בדלת ממול. עד היום הוא התבייש לספר, אבל בשביל כמה לירות בחוזה? הלו, הוא הרי יהודי, ככה אנחנו; נחזור לחלומות של הפועל ירושלים, לרשת את המפעל הציוני של מכבי ת"א. אורי אלון בחור נהדר ופטרון גדול, אבל לא הפנים עדיין שלשנות דנ"א של מציאות שלפיה מכבי ת"א זה מועדון שיש לו מדינה, זה סטארט־אפ יותר גדול מפייסוש וגוגל, ולזה יידרש לפחות חצי דור, או הגירה שלילית עם סלקציה תואמת לעולים החדשים.

עודף הזרים בכדורסל שלנו פוגע בהתפתחות של התוצר המקומי. התאכזבנו מהדחה בשלב 16 הגדולות של אירופה, אבל ייתכן שבעוד חמש שנים נתגעגע להגיע למיקום הזה, כי במקום ישראלים בולטים בליגה יהיו כל מיני טיילר רוצ'סטי, שקיבל תעודת זהות, חודש אחרי שנחת בארץ, ובכך פינה מקום בסגל לעוד זר דרג ג' שיגיע להויה־פראנויה בצהוב. 

אם ברשות המסים רוצים להגביר עוד יותר את הגבייה, שיתחילו בספורט, עם ביטול ההטבה במס לספורטאים זרים. המדינה מפסידה מקנוניית הפארטיה הזאת 42 מיליון שקל בשנה. בשביל מה בדיוק? הרי מה שמרגש אותנו באמת זה ניצחונות על פולין ורוסיה, עם הגמדים שלנו, תוצרת הארץ. תחשבו על זה. אפילו לאט.