הנמרה מוונצואלה

איבדתי את זה. איבדתי את הכוחות. את הכוחות להמשיך ולעשות את מה שצריך לעשות בחיים האלה. איבדתי את הכוח לקום, להתקלח, להחזיר הודעות טקסט, הודעות מייל, להוציא את הכלב, לנפנף לשלום לאנשים שאין לי ממש מושג מי הם אבל הם מנפנפים לי לשלום ואני מרגיש חובה להשיב נפנוף, לשבת ולעבוד ולהרגיש שאני עושה משהו עם חיי, להביט בראי ולחשוב על מה שנגלה בראי, לרדוף אחר אינסוף הסידורים הקטנים שכל יום מביא עלי.

איבדתי את זה. היומיום מכביד עלי, המשקל של הקיום כבד עלי. אני לא רוצה להתאבד או משהו כזה, ממש לא, אני פשוט עייף וחסר אנרגיה, באופן כזה שאני לא יכול להתעלם מזה. אני מרגיש שכל יום אצלי הוא כמו תוכנית מציאות שבסופה הדחה, ואני מחכה שידיחו אותי כבר מהמציאות הזו, אבל זה לא קורה - התוכנית יוצאת להפסקת פרסומות ולא חוזרת ממנה. אם הייתי יכול להרשות לעצמי להתרסק לכמה שבועות ולא לעשות כלום - הייתי עושה את זה.

זה כבר כמה חודשים שאני ככה, נע באיזשהו חוסר חשק כללי לכל, ואני אפילו לא ממש עצוב או כעוס או תוקפני, אני פשוט אפתי, אני פשוט קיים, ושום דבר מעבר לזה. אני אפילו לא מאלה שאתה שואל אותם מה שלומם והם אומרים “שורדים" ובאמת מתכוונים לזה. אני לא שורד, אני סתם קיים.

במסגרת הקיום הסתמי הזה, רוב היום שלי מורכב משוטטויות שונות בבית. אני נע בין החדרים בלי כיוון מוגדר, וכל פעם שאני נתקל בקיר אני פשוט מסתובב וממשיך לכיוון השני, ממש כמו רומבה - שואב האבק הרובוטי.

מדי פעם אני מוצא עצמי במקומות שאני לא ממש יודע איך הגעתי אליהם - כמו למשל הסופר. לפעמים אני מוצא את עצמי שם, עומד כמו זומבי מול מדף הקורנפלקסים ובוהה באריזות הקורנפלקס השונות במשך רבע שעה רצופה בלי שעובר לי שום דבר בראש, עד שמגיע מישהו מהעובדים ופונה אלי “אדוני, אפשר לעזור לך?", ואני מקיץ לחיים, לוקח את הקורנפלקס שהכי קרוב אלי וממשיך לקופה.

לפעמים אני מוצא עצמי מכניס משהו למיקרוגל, מפעיל אותו וממשיך לעמוד מולו בזמן שהוא שולח את גלי המיקרו שלו וכלום לא עובר לי בראש. אני פשוט קיים מול המיקרו. כשהמיקרו מסיים את עבודתו, אני מוציא את מה שחיממתי וממשיך אל הסלון. יש לי מיליון דברים שאני צריך לעשות, אבל אני מתיישב על הספה ואיכשהו הזמן חולף מעלי בזמן שלא עובר לי שום דבר בראש.

המטפלת שלי אומרת שיש לזה שם ספציפי, היא מגדירה את זה כהפרעה דיכאונית מסוג מסוים (לא אטריח אתכם בפרטים מיותרים) ואומרת שכדאי, אולי, שאמצא לי תחביב, שלא כולל נסיעות למקומות כמו קוריאה הצפונית ועיראק שהן, לטענתה, נסיעות מתחום שאפשר להגדירו “תיירות התאבדותית".

אמרתי לה שאני חושב שאני מחבב השקיית צמחים, אני ממש נותן את כל כולי לעציצי הבית, והיא אמרה לי שזה נחמד, אבל היא הייתה שמחה אם התחביב שלי יכלול יציאה מהבית וקצת פעילות ספורטיבית, שיכולה לשחרר אצלי בראש את הכימיקלים הנכונים. אמרתי לה שאני שונא ספורט. היא שאלה אותי "אבל מה אתה שונא יותר - את הספורט או את תחושת הדכדוך שעוטפת אותך כשאתה מתבודד בבית?".

יש משהו בדבריה, אבל מצד שני, תפקיד המטפלים הוא לתת שמות והגדרות ספציפיים למצבים, ויכול להיות שמה שעובר עלי הוא בכלל לא כזה חמור, זה רק נשמע חמור.

השפה הרפואית־פסיכיאטרית כל כך אגרסיבית, עד שהשמות של ההפרעות הנפשיות לעתים מבהילים יותר מללקות בהפרעה עצמה. לדעתי רק מההלם שאדם יכול לחטוף כשהוא שומע את אחד השמות המפלצתיים שנותנים להפרעות (למשל: הפרעה דו־קוטבית, דיכאון פסיכוגני, דיכאון אנדוגני, דיכאון מג'ורי קליני, הפרעת אישיות סכיזואידית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית וכן הלאה) הוא עלול ללקות בהפרעה נפרדת בפני עצמה, טראומת שמות או משהו כזה. אתה לא יכול שלא לחשוב על החולים שמגיעים לרופאים להצלת הנפש כשהם שבורים, מרוסקים, מפורקים, מבולבלים, נסערים, רופפים, רפויים ותשושים, והנה גם באה הפסיכיאטריה ומעמיסה עליהם טייטלים מפוצצים שיכולים להוציא גם אדם בריא בנפשו משפיותו.

***

יש לי חבר שאומר שיכול להיות שזו סתם תקופה כזו של חוסר ריכוז, שמסווה עצמו ונראה כדכדוך, או שיכול להיות שההפרעה היחידה שיש לי זה במשמעת העצמית. אני מודה שאיבדתי את המשמעת העצמית וכך יוצא שאני לא מצליח לעמוד במשימות המוטלות עלי במסגרת העבודה, ועצם הכישלון שאני חווה פעם אחר פעם מכניס אותי לדיכאון.

הדבר היחיד שבאמת מזיז אותי הוא עוזרת הבית שבאה לביתי אחת לשבועיים. היא במקור מוונצואלה ואין דבר בעולם הזה שמפחיד אותי יותר ממנה. היא מדברת עברית במבטא דרום אמריקאי והיא הכי ישירה בעולם. בפעם הראשונה שהיא הגיעה, עוד לפני שהיא התחילה לנקות, היא באה אלי ואל אשתי ואמרה שיש לה שלושה חוקים: היא לא מוכנה לקבל יותר מדי הערות (היא ביקשה שניתן לה “לעשות את שלה"), היא רוצה הפסקת קפה אחרי כל חדר שהיא מנקה ושלא נעז לצחוק על המבטא שלה.

הבעיה הגדולה היא שמדובר בעילוי בתחום הניקיון, אחרת מזמן היינו מוותרים עליה. היא יסודית ומהירה בצורה יוצאת דופן, ופעם אחת ראיתי אותה מרימה את הספה בסלון ביד אחת (וביד השנייה מחזיקה את שואב האבק). זה ברור שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליה, אף על פי שבכל פעם שהיא באה, לא ברור מי עובד אצל מי. בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן מצאתי את עצמי איכשהו מכין פיצה לארוחת צהריים ומגיש לה שלושה משולשים עם התוספות הספציפיות שהיא רוצה (זיתים שחורים ותירס). ואני בכלל שונא לבשל. אני שונא את זה כמעט כמו שאני שונא ספורט.

את חדר העבודה שלי היא תמיד מנקה בסוף. זה כי הייתה בינינו תקרית לא נעימה באחת הפעמים הראשונות שהיא באה אלינו, לפני חודש וחצי בערך. זה היה בשעות הבוקר, אשתי הייתה בעבודה ואני כמובן בבית, כי אני עובד מהבית.

היא התחילה לנקות ואני עשיתי את מה שאני עושה לאחרונה - שוטטתי בבית כמו שואב אבק רובוטי. יצאתי וחזרתי מחדר העבודה, הלכתי לפה והלכתי לשם ויצא שדרכתי פעם או פעמיים על ערימת לכלוך ולכלכתי קטע מהרצפה שכבר נוקה.

“חשבתי שאמרת שאתה עובד", אמרה לי בתוקפנות.

“זה נכון", השבתי.

הפרצוף שלה האדים מרוב זעם והיא הרימה את קולה לדרגה כזו שקולה התגבר על רעש שיפוצי התמ"א שעושים בבניין ליד. “אז אני לא מבינה, אתה עובד או מסתובב? מה זה, אתה הולך ובא? אי אפשר ככה, זה לא מגרש שעשועים פה".

ברגע שהיא אמרה את זה ברחתי לחדר שלי ולא יצאתי ממנו. מאז, מיד כשהיא מגיעה אני נכנס לכוננות בתוך חדר העבודה ולפעמים אפילו סתם לוחץ על מקשים במקלדת כדי שהיא תחשוב שאני עובד. בנוסף, מאז התקרית הזו אני מבקש ממנה לנקות את החדר שלי אחרון, כי ככה היא מגיעה לשם יותר חלשה, יותר מותשת, ויש לה פחות כוח לרדות בי.

הדבר המדהים הוא, שמכיוון שאני מוכרח להעמיד פנים שאני עובד כשהיא באה, אני מוצא שזה יחסית הרבה יותר קל לעבור מהמצב הזה למצב שבו אני באמת עובד. כלומר, זה הרבה יותר קל מלעבור ממצב של בהייה בקיר למצב עבודה.

אז ככה שמאז אני משתדל לכוון את הימים שבהם היא מגיעה לימים שבהם יש לי הרבה עבודה, כי ברגע שהיא מגיעה, מרוב פחד ואימה אני מתעורר לחיים.

למעשה היא כאן עכשיו, מנקה את המסדרון מחוץ לחדר העבודה שלי. איזו אישה איומה. אני לא יודע איך מגיעים להיות טיפוס תוקפני כמוה. מה צריך לקרות לאדם בחייו בשביל שיגיע לכאלו רמות של אגרסיה? אבל היא עילוי. פעם בדור אתה מוצא מנקה כזו, והבית, לאחר שהיא הולכת, נראה כאילו הוא מוכן לנשף ריקודים סלוניים. באמת, אחרי שהיא מסיימת לעבוד אני יוצא ומביט במסדרון והוא כל כך מצוחצח, בוהק בניקיונו, שאני מרגיש שלא מן הנמנע שאולי אבנה מסלול באולינג קטן.

***

בסוף השבוע האחרון קראתי כתבה ב"מקור ראשון" (מאת ריקי רט) על אדם מהציבור הדתי בשם חיים גרבר שהחליט “להסיר את המסיכה מעל החיים הכפולים שלו, שנעים בין עבודה כאיש חינוך לבין מחשבות אובדניות, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי וזוגיות שנאבקת לשרוד" (זה ציטוט ישיר מכותרת המשנה של הכתבה).

לחיים גרבר, כך מתברר מקריאת הכתבה, יש היסטוריה של דיכאונות חריפים שהובילו לאשפוזים. לפני כמה שבועות החל פנחס בלחסן, אחיו של משורר הרוק'נרול ונסיך המאניה־דפרסיה גבריאל בלחסן, לפעול למען הפיכתו של יום מותו של גבריאל - שנפטר במפתיע לפני שנתיים והוא בן 37 בלבד - ליום של מודעות למען פגועי הנפש (התאריך: 20 באוגוסט). במסגרת המאמצים הוא ביקש מאנשים לשנות את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק באותו היום לתמונה עם דגל לבן (שזה הדגל של קהילת פגועי הנפש).

גם חיים החליף את תמונת הפרופיל שלו, ויותר מזה - הוא כתב פוסט אמיץ וחושפני על היותו אדם פגוע נפש ועל ההשפעה של ההפרעה הנפשית על חייו. הפוסט הזה תפס תאוצה ברשת והוא בעצם מה שהוביל לראיון ב"מקור ראשון". בראיון הוא אומר: “יש אנשים שאצלם הדיכאון מתחיל ממצוקות פיזיות, אצלי זה התחיל מהמקום הרגשי. התמלאתי תחושות עמוקות של חוסר משמעות, שכל מה שאני עושה נטול ערך - הכל אפור, הכל חסר טעם. זה המשיך לרגשות שליליים, מבט פסימי מאוד על המציאות, עם אפס תקווה ואפס שמחה".

טוב, נראה לי שסיימתי את מכסת המילים לטור הזה, צריך לסיים, הבעיה היא שאני לא יכול להרשות לעצמי לסיים את הטור ולא לעשות כלום, כי הנמרה מוונצואלה אורבת לי מחוץ לחדר.

אולי אגיד לה שיש לי פגישת עבודה מחוץ לבית ואשב למטה עד שהיא תסיים את עבודתה ותלך. או שאולי אתרגם להנאתי את “יוליסס" וכך היא תשמע את רעש תקתוקי המקלדת ולא תתנפל עלי. או שאולי אפילו אנסה את העצה של המטפלת שלי ואצא לריצה סביב הבית. אני שונא ספורט אבל אני גם שונא את המלנכוליה.