על מה סליחה?

יועצת בית הספר ישבה אצלי בבית ושאלה אותי אם אני רוצה לבקש סליחה.

היא חיכתה שאתנהג כמו שצריך - שאצטער או שלפחות אבכה. אבל אני רק ישבתי מולה ושתקתי. גם לא בכיתי באותו בוקר, בלוויה של אמא שלי.

הייתי בן 14. יצאתי החוצה לבית הקברות, שם חיכו לי כולם, החברים מהכיתה, המשפחה, הדודים שלא ראיתי אותם המון זמן, וכולם היו עם קצת דמעות בעיניים ומשקפי שמש גדולים שלא הצליחו להסתיר אותן. הם היו עצובים עליה, על כך שהיא מתה ממחלה באמצע החיים, ועל כך שהיא השאירה אותנו לבד, אבל הם בטח היו עצובים גם על עצמם. בגלל זה אחרי לוויות אנשים הולכים הביתה ואוכלים, או עושים סקס, כדי להוכיח לעצמם שהם עדיין חיים.

כשהגעתי לבית הקברות חיכו לי מנהלת בית הספר עם החברים שלי לכיתה. הם עמדו שם כדי שאגש ואלחץ את ידם, ויוכלו להגיד לי את המשפט שהמורה אמרה להם להגיד: "אני משתתף בצערך". זאת הייתה הפעם הראשונה שלחצתי יד לחברים שלי.

ואז הגעתי למנהלת, שבבית הספר היינו רועדים ממנה, כי רוב הזמן היא ישבה במשרד שלה, ומי שהיה בסביבה, היה שומע רק את הדי הצעקות מהחדר, וכשהיא הייתה יוצאת, בית הספר היה רועד, והיינו נבהלים, "המנהלת באה, המנהלת באה", ומשתתקים ועושים פרצוף של "לא עשיתי כלום", כי אם היא הייתה תופסת מישהו שעשה משהו, היא הייתה לוקחת אותו למשרד שלה, ולא היינו רואים אותו כמה ימים, וכשהוא היה חוזר, הוא כבר לא היה אותו דבר. ועכשיו היא מחכה לי שם בשורה אחת עם החברים.

ניגשתי אליה ללחוץ לה את היד, אבל היא פרשה את הידיים שלה וקירבה אותי אל גופה חזק, וממש מחצה אותי בתוך השדיים הענקיים שלה, ולא שחררה. כל מה שיכולתי לראות זה את החריץ שבין שדיה של מנהלת בית הספר, כשאני זז ביניהם ויכול לגמרי לחוש את המרקם שלהם. הייתי מדמיין אותם הרבה יותר רכים וגמישים, אבל אלה היו שדיים חזקים כמו שני סלעים מסותתים, נוקשים, מקומטים מעט, עם ריח בושם חזק של מנהלות, ולא הבנתי מדוע היא הייתה צריכה להתבשם לפני שהיא מגיעה לבית קברות.

לא היה לי נעים להחזיר לה חיבוק, אז השארתי את הידיים שלי תלויות באוויר, והיא המשיכה לחבק חזק. הרגשתי איך אני נמחץ שם, צמוד לגופה של המנהלת המון זמן. אומנם זה היה החיבוק הכי ארוך שאני זוכר, כי בשנים האחרונות אמא לא יכלה לחבק, כי היא חלתה, והלכה ודעכה, ורוב הזמן שכבה במיטה ונאנחה, ואבא לא היה מחבק אף אחד אף פעם, ובכל זאת, רציתי כבר שתשחרר אותי. רציתי לנשום אוויר, לצאת החוצה מבין שדי הענק שלה, ולצחוק עם החברים על הרגע הזה. רציתי שהלוויה הזאת תיגמר, ושהכל יחזור להיות כמו שהיה.

אבל אז, כשהיא שחררה את לפיתת השדיים הענקיים שלה, כולם צעדו אחריה לתוך בית הקברות, כאילו קיבלו הנחיה מראש שלא לדבר איתי יותר. בערב, על הספה בסלון של הבית שלי, ישבה יועצת בית הספר. ראיתי אותה אולי פעם או פעמיים בבית הספר. היא שאלה אם יש לי רגשות אשם, אם אני מצטער על משהו, אם אני רוצה לבקש סליחה, ולא הבנתי על מה היא מדברת, אז היא אמרה שבמאה אחוז מהמקרים של יתמות, יש רגשות אשמה, ושאם אני אגיד את זה בקול רם, זה יעזור לי. פעם ראשונה שמישהו קרא לי יתום.

אמרתי לה שאני מצטער, אבל אני לא מרגיש שאני צריך לבקש סליחה על כלום. היא נראתה מאוכזבת, ולחצה את היד של אבא לפני שהלכה. ובמבט לאחור, היא צדקה, הייתי צריך לבקש סליחה, על זה שכל מה שחשבתי עליו בלוויה של אמא שלי, היה השדיים הקשוחים של מנהלת בית הספר.