אני רעבה

לזניה. כל מה שחם ומכיל בצק וגבינה. זה גם יכול להיות פושר, אפילו קר, אני כבר אסתדר.

גם סתם פסטה ברוטב עגבניות. תפוחי אדמה בתנור עם בטטות ואולי עוד כמה ירקות שמן, סליחה, שורש. עוף של שבת ועוגת תפוחים, פשטידת פטריות או תירס או בצל - הכל הולך. כל סוג של לחם שיצא הרגע מהתנור עם חמאה או ריבה או בלי כלום. מאפים בכלל - קרואסון, שנק קינמון וצימוקים, רוגלך, בורקס גבינה או תרד, במיוחד אם הוא הגיע עכשיו מהתנור של יהודה ביהוד, אגב זה - מי אתם, אנשים שאוכלים בורקס תפו״א? 

הלאה: תבשיל חם ביום קר, סלק ממולא, קובה סלק, קובה בכלל, פולנטה, ניוקי, מרק בצל, אורז הפתעות, קוסקוס בשר, חומוס, צ׳יפס, סלט. 

אני רעבה.

מחשבות על צום, במיוחד קולקטיבי, גורמות לי לחשוב על כל מה שהייתי טורפת ממש עכשיו אם רק היה נמצא פה בסביבה. מהדירה של נעמי השכנה עולים תמיד ריחות בישולים, המסווים יפה את ריח השקית שאני בדיוק מורידה לזבל בזמן שאני מרגלת מחדר המדרגות אחר מצב הסירים בבניין. אני חייבת לארגן איתה הסכם סחר חליפין - אני אחזיר לה את הטלוויזיה למצב צפייה בכל פעם שתבקש והיא בתמורה תאכיל אותי במה שגורם לריח הזה. 
 

מי שחשב על צום כעל עינוי ידע מה הוא עושה במקרה שלי. הבנזוג יכול להעביר את הצום של כיפור בלי בעיה מיוחדת ואף להאריך אותו בלי לשים לב, אבל אני? אני מדמיינת את נשיאת גופתי כשראייתי מתחילה להיטשטש בעוד האופניים רק מתחילים למלא את רחובות העיר הריקים.

אבל לא בגלל הצום אוכל מעסיק אותי כמעט באופן אובססיבי בימים האחרונים. ההבנה שאני אוכלת זבל מוחלט מקננת בי כבר שנים, אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שאין ברירה אלא לחזור בתשובה. טוב, יש ברירה, אבל עוד נדבר עליה. 

האוכל שולט בי. אני מוכנה להישבע ששמעתי את קערת הצ׳ורוס, ההיא שהונחה על השולחן כדי שכולם יתכבדו, מדברת אלי, קוראת בשמי. אז גם הבנתי שיש לי בעיה. גם אם אני לא אהיה רעבה, גם אם לא יתחשק לי לאכול בדיוק את מה שנמצא על השולחן, אם הוא שם - הוא ייאכל בשלב זה או אחר, וזה לא נתון למשא ומתן. אני לא יכולה לעצור את עצמי כשאני רוצה ואני לא אדונית לעצמי. 

רגע לפני החגים חשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף במחשבות הנוגות האלה ובהתלבטות בין דיאטנית לפסיכולוגית, הפור נפל על הראשונה. ״אני צריכה מישהי שתגיד לי מה לאכול וכך אולי אכנס לתלם הבריאות והנהדרות של אנשים מהסוג הנכון״, אמרתי לעצמי. כ־20 דקות לתוך הפגישה הבנתי שאכילת 350 השקלים ששילמתי לה הייתה אולי צעד חכם יותר מאשר לגייס את הגברת המתוקה הזו כדי שתשב לי על הראש במחשבה שאז אציית לתפריט, שאין סיכוי שאציית לו. עכשיו אני גם אמשיך להיות בהמה וגם יציקו לי על זה.
 

מה עשיתי?! כבר אמרתי שגם קבעתי איתה לפני החגים? שום שיקול דעת לא הופעל לאורך התהליך הזה, אבל נו, מים מתחת לגשר. 

1. כמו שאר היקום, הגוף לא מתייחס אליך באופן הנחמד שהוא התייחס אליך עד סוף שנות ה־20 שלך. כוח עליון מגלה שהחלפת קידומת ובזאת מתחילה ההתדרדרות של כל מה שהצלחת להחזיק בלי שום מאמץ עד עכשיו, כמו אכילת בשר בלילה, כושר גופני בסיסי בלי להזיז אצבע וחילוף חומרים חסר מתחרים. צריך להתחיל להזיע, אינעל העולם.

2. ילדים הם גורם ההשמנה מהחמורים בשוק. כמויות האוכל שהם משאירים והנטייה האוטומטית שלנו, ההורים, להפוך לפח הזבל שלהם היא בלתי נתפסת. התהליך שבו אנחנו הולכים והופכים להורים שלנו מואץ בטור הנדסי, ומפה לשם אנחנו מתבאסים לזרוק לאשפה ובמקום זה זורקים את השאריות לתוך הקיבה שלנו.

3. והאכזבה הגדולה מכולן, השווה כמעט לגילוי שאין באמת פיית שיניים: כסף שמשלמים למכון לא שורף קלוריות ללא פעולה אקטיבית מצדנו.

כשזו הנחת העבודה, אפשר לבחור להדחיק, להתעלם או להעמיד פנים שנעשית פעולת תיקון כפי שאני מנסה לעשות בימים אלה ללא הצלחה. ממש כמו ניסוי הטלפון הנייד שכשל, גם הפעם אני מוכיחה שאין דבר כזה - מעט מדי כוח רצון, תמיד יש מישהו עם פחות.
 

כמה מהרגשות שלנו, האנשים הנורמליים המתקשים לשלוט בעצמם, נוגעים באוכל. המאפה ש״מפצה״ אותנו על היום הקשה, האושר שמציף אותנו בביס של משהו מתוק, האשמה הכבדה לאחר ארוחת שחיתות (או רצף של ארוחות כאלה). המאבק הזה שבהתחשבנות על מה מכניסים לפה משאיר מעט מאוד מקום לקבלה ולאהבה עצמית. ברוח יום כיפור אתרגם את זה ואגיד שהרבה יותר קל לי לסלוח לאחרים מאשר לעצמי אחרי שהגזמתי באוכל.
 

אני יודעת שלא נהוג לברך במילים ״צום קל״ לקראת יום כיפור כי לקושי יש משמעות, אבל ארשה לעצמי בכל זאת: צום מועיל וגם קל. בסוף מחכים לכם יופי של תה ועוגיות. אולי גם מחילה.