עד גיל 9 מעולם לא נחשפתי למוזיקה קלאסית.
בבקרים בבית הספר אתי, המורה למוזיקה, הייתה מחלקת לי ולבני כיתתי שירונים קטנים עם שירי ארץ ישראל, ומלווה אותנו עם האקורדיון שלה. בערבים הסתגרתי בחדרה של אחותי והאזנתי לרבקה זוהר, יהורם גאון ואנריקו מסיאס. הפעם הראשונה שבה נחשפתי למוזיקה קלאסית הייתה דרך ספר, שבבוא העת הפך גם לסרט.
זה היה גם הספר הראשון שקראתי, והיחיד שהצליח לגרום לי לדמוע, לכאוב ולשמוע את צלילי קום המדינה מתערבבים עם צליליו של צ׳ייקובסקי ל״אגם הברבורים״, ומפזרים בדמיוני אבקה מסוימת שבבוא העת תהפוך אותי לכותבת.
זה היה בוקר אחד בחופש הגדול. רטנתי בפני אמי על כך שמשעמם לי, והיא, שלא היה ביכולתה לשלוח אותנו לקייטנה, ואף לא לזולה שבהן, אמרה לי: ״קחי ספר מהמדף ותקראי״. הבחירה לא הייתה קשה - שלושה ספרים היו לנו על מדף הספרים: ״הנסיך הקטן״, סידור שאבא שלי פילח מאחת האזכרות בבית הכנסת ו״הקיץ של אביה״. הספר שישנה את ילדותי וחיי לעד.
תחילה לקחתי את ״הנסיך הקטן״, עיינתי בו קצת ומאסתי אחרי רגע. משהו שם היה לי ציורי מדי. עד היום, אגב, אני לא מצליחה לסיים אותו. אחר כך לקחתי את סידור התפילה שהוקדש לעילוי נשמת מישהו והבנתי שאולי היה צדיק, אבל הוא לא מעניין אותי כל כך. ולבסוף את ״הקיץ של אביה״. התיישבתי על מיטת הקפיצים שלי, והתחלתי לקרוא בו. באצבעותי הקטנות עקבתי אחר הכתוב, ובפעם הראשונה בחיי נעצר העולם שמסביבי.
כשלקחה הניה את בתה אביה אל המקלחת, ועם נפט גילחה את ראשה, נרטבו הדפים מדמעותי, הנחתי את הספר ושפשפתי את עיני. כשרות אברמסון אמרה לאביה שהיא יכולה להיכנס ולהקשיב לשיעור הפסנתר בלי להפריע, דמיינתי אותי נכנסת אל אחד החוגים שאותם לא העזתי לבקש מהורי וטועמת את שגרתם של ילדים אחרים, מבוססים יותר. כשאביה פגעה בעיניה של מאיה אברמסון והסתתרה בין השיחים כל הלילה, דמיינתי איך אני מביאה לה מים, מלטפת את ראשה הקירח ועטוי הסחבות ואומרת לה שתצא החוצה, שאני אדאג שלא יכעסו עליה.
לא ידעתי מה משמעות המילה ״פרטיזוכה״, מה מקורה ואילו אנשים פצועים ועצובים פלטה השואה ארצה. כאבי ראשית המדינה רוכזו בספר אחד, שהפך אותי מילדה לאישה בבוקר אחד, כבר אחרי כמה עמודים.
זה ספר קשה, שלא לומר אכזרי. לא יודעת איך יועד לילדים ומה הטעם בכך. בכל שנה אני חוזרת אליו, אל הספר הזה, אל אותו העותק ששמרתי מילדותי. ובכל שנה מרטיבות דמעותי את דפיו, כמו לא השתניתי ולא נחשפתי מאז לעוד אלפיים סיבות להצטער על תחלואי העולם הזה. בכל שנה אני מגלה עוד פרט על מלחמת העולם השנייה. אולי זה ספר קסם ונוס־ פות לו מילים ככל שעוברות השנים. המוזיקה הקלאסית, שמלווה אותי בכל פעם שאני שומעת את שמה של גילה אלמגור, מחברת הספר, נותנת דרור לדמיוני ושולחת אותי לכתוב מיד, על כל דבר.
בגיל 17 טסתי לפולין והגעתי למחנות הריכוז וההשמדה. כשכולם אחזו ידיים ושרו את ״התקווה״, ״שיר הפרטיזנים״ ו״העיירה בוערת״, אני עצמתי את עיני ודמיינתי את אביה רצה יחפה בשכונת ילדותה וקוראת לרופא הקרוב, כי הניה, אמה, שוב נזכרה במה שהיה ומה שצילק. הדמעות זלגו על לחיי, וחי־ כיתי לשוב הביתה ולקרוא בו שוב, בספר ששינה את חיי לנצח. ״איזה מין שם זה אביה?״ שאלה אמא וכעבור רגע הוסיפה: ״שם יפה, הכי יפה״(מתוך ״הקיץ של אביה״) ♦