הגעתי לניו יורק לפני שלושה ימים לחופשה, מתוך מחשבה שאולי אם אשנה אווירה, הראש יתנקה והכיסוי השחור שמצפה את המציאות שלי יתפוגג. אני לא זר פה. נולדתי בארה"ב וחלק משנות ילדותי עברו עלי בעיר הזאת.
כשהייתי קטן המטרופולין המרשים והזוהר היה אחר - עגמומי וקודר. בסוף שנות השבעים זה היה פחד מוות להסתובב ברחובות כאן. אחיותי נשדדו יותר מפעם אחת בדרכן לבית הספר, הסופר ליד הבית שימש כתחנת ממכר לסמים ושכונת הוילג׳ (היוקרתית עד להחריד היום), שבה גרנו, נראתה מטונפת ודוחה.
בזמן שאני למדתי בכיתה ב׳ בבית ספר ציבורי אלים ותוסס, אבא היה מרצה באוניברסיטה המקומית ואימא למדה לתואר מתקדם בקולנוע. במסגרת הלימודים שלה נהגה לביים סרטים, שהיום נראים לי די מוזרים. בחלקם אפילו כיכבתי.
פעם גילמתי ילד שחלום שלו על שוקולד הופך לסיוט מדמם, שסופו התפלשות בעיסה אדומה. בפעם אחרת צולמתי מטייל לבדי ברחבי חנות ענקית בהתלבטות אין סופית ומייאשת. המורים של אימא לא הבינו כנראה את עוצמת יצירות המופת שהציגה (למען האמת גם אני לא, סליחה אמא), וחיבבו הרבה יותר סרטים פשוטים של סטודנטים אחרים, שבסופם היה אלמנט פשוט מורבידי.
אהבו שם את הסופיות שבמוות. כך לפחות הסבירה אמא לי ולאחיותיי, מתוך תסכול, בכל פעם שחזרה מהפקולטה עם ציון בינוני. כסף וזמן פנוי חסרו בזמנו להורי, וכדי שלא אסתובב ברחובות בתום שעות הלימודים נשלחתי, בזמנים בהם לא גילמתי דמויות אוונגרדיות, למסגרת חינמית, שנוהלה בידי כמרים קתולים והעניקה גג לילדים משכבות כלכליות מאותגרות.
חגגו שם את כל החגים הנוצריים ובסך הכל זה היה די נחמד, למרות, שהעובדה שישו הפך לחלק מחיי, הייתה די מבלבלת עבורי. בעיקר בהתחשב בכך שבשנים מוקדמות יותר, התחנכתי בגן של חב״ד. שגם אגב היה חינם. אני מטייל ברחובות העיר ומנסה להבין את העבר. לשחזר ולהתפייס איתו. הזקן שגידלתי אפילו משווה לי מראה דומה לזה של אבי
בתקופה שחיינו פה. אחד מבני הדודים שלי שגרים כאן אמר לי שעם השיער על פני אני דומה לו באופן מבהיל וכשהבטתי במראה, הרגשתי שהפכתי להיות הוא.
אין לי חיבה רבה לאותן שנים. נדמה לי שזו הייתה תקופה מחורבנת עבורי. הרגשתי זר ומנותק, לא היו לי חברים, נטיתי לתיסכול, אלימות והתמסרות לרחמים עצמיים. בנוסף, זמן קצר לפני שחזרנו לישראל הורי התגרשו ואבא נפרד מאיתנו לזמן לא קצר. אנחנו עברנו לארץ והוא נשאר בארה"ב במסגרת המירוץ האקדמי שלו לפרנסה והצלחה.
העבר הכה בי בעוצמה כשהתקרבתי לבניין שבו התגוררנו בזמנו. הרגשתי רע והתיישבתי לכמה רגעים לנשום. קשה.
בזמן המנוחה הכפויה הרגש געש. אישה צעירה ונאה ניגשה אלי. היא צרפתייה. מצאתי חן בעיניה. הידיים שלה חבולות וחתוכות. היא עובדת כסו-שפית בעיר, כך סיפרה והוסיפה גם שאהבה את המראה הבוהמי והמוזנח שלי. הפה שלה פלט עשן סיגריות בעצבנות. צרפתייה מליון. רגליה ארוכות וחטובות ואפה נותח בקפידה. משלא הגבתי הציעה שנשתה משהו. אפשר בקרבת מקום או אפילו בביתה. לא עניתי. אחרי שתקתקה את מספרה במכשיר הנייד שלי וקבעה שנפגש במועד אחר, הסתלקה.
כנראה שתוגה היא תכונה מושכת בסתיו של ניו יורק. מעולם לא ניגשו אלי כל כך הרבה נשים כמו בימים האחרונים. אבל כרגע אין לי עניין. חברים לוקחים אותי לאכול, לבלות ולהסתובב, אבל הסדין השחור והדק מסרב לנתק אותי מחיבוקו. אני מבטיח לעצמי שכשאחזור לישראל אקרע אותו ואנציח את המורשת האמיתית של אבי: היכולת ליהנות מהחיים ובקיצור הכישרון למצות את האושר.
כשהייתי בן שלוש-עשרה אבא הסביר לי, בשיחת חניכה גברית, שהמוות יגיע בכל מקרה ורצוי ליהנות עד בואו. הוא חי לפי הפילוסופיה הזאת ובהצלחה מרובה. למרות הנסיבות. אז עכשיו יש לי משימה חדשה: לצוד את האושר ולזלול אותו ונשבע לכם שאצליח. הגיע הזמן. אני קם ומביט שוב בבית הישן. נהיה קריר. הלילה מגיח ואיתו הפרידה מפרק הילדות הזה שנקבר לנצח. להתראות ניו יורק 1982. גם הזקן שלי יהיה עוד כמה רגעים היסטוריה.