1
הזיות החג
גלעד ארדן ובנימין נתניהו התחרו זה בזה במוצאי החג בשני דברים: שבחים וקילוסים לגל הירש, ונאצות וגינויים ל"תהליך המינויים אצלנו", כלשונו של נתניהו. התהליך הזה, על פי נתניהו, "הוא קשה, מתמשך, פוגעני וללא ספק ראוי לבדיקה מחודשת... כבר חודש ימים ששמו הטוב של הירש נפגע חדשות לבקרים. ועל מה? על כך שהסכים לעזוב עשייה מוצלחת... וראו מה אירע, לשון הרע והשמצות".
עד כאן קינת נתניהו. ארדן אמר את אותם הדברים, במילים אחרות. ושניהם, כמובן, נתנו להירש גיבוי גורף, היללו ושיבחו אותו כל הדרך לגיליוטינה (שבנה לעצמו). צדיקים שכמותם. הם בסך הכל רצו לעשות לנו טוב, ואנחנו, כפויי טובה שכמותנו, עם "תהליך המינויים אצלנו", גמלנו להם רעה תחת טובה.
עד כאן הזיות החג. עכשיו למציאות: "תהליך המינויים אצלנו" הוא באמת שערורייה. הנה, ראש ממשלה נצחי, כבר יותר משש שנים (ויותר מתשע במצטבר), שאין עוד מלבדו, שלא מצליח למנות אף אחד. עם הרמטכ"ל הוא נדפק באופן חסר תקדים ונאלץ לבטל, בפעם השנייה בהיסטוריה, מינוי שהממשלה כבר אישרה. עם נגיד בנק ישראל הוא ביזה את עצמו, את שר האוצר שלו ואת המועמדים נשואי הפנים, שנמשחו בזפת ונוצות ונגררו בכיכר העיר, עד שהסכים להתרצות ולמנות אישה (!!!) לתפקיד. אתם מוזמנים לספור כמה נשים קידם ביבי לתפקידים בכירים בקריירה שלו, ותבינו לבד. עכשיו, עם המפכ"ל, פארסה דומה. אז מאשימים את הרצפה. היא עקומה. "התהליך", זו הבעיה.
בואו נרענן את זיכרוננו: פארסת המינויים המהדהדת הראשונה בעידן החדש רשומה על שמו של אותו בנימין נתניהו וידועה בשם המיתולוגי "בר־און-חברון". היא גררה חקירה משטרתית ומבוכה רבתי, בעיקר למועמד רוני בר־און האומלל, שמינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בוטל כעבור 48 שעות (כן, ממש כמו גלנט), אחרי שכבר התקבל. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמינוי בכיר כל כך מבוטל, אחרי שכבר התקבל בממשלה. שתי הפעמים הללו רשומות על שמו של ביבי.
אגב, בשנים הבאות הכרנו את בר־און עצמו והתברר שהרפש שהוטל בו היה מיותר (בר־און כיהן בהצלחה כשר בממשלות ישראל). הבעיה לא הייתה בו, אלא בתהליך המופרך, המלוכלך, שערבב פוליטיקה ופלילים ורפש וקומבינות, וכל זה במינוי הכי רגיש וחשוב במערכת שלטון החוק. בעקבות הפארסה הזו, הוחלט על הקמת ועדות ומנגנונים לבחירת בכירים, ונוסדה כל הבירוקרטיה הזו שממאיסה מועמדים לתפקידים על עצמם וכונתה על ידי נתניהו אתמול כ"תהליך המינויים אצלנו". אז זה הכל בגללך, ביבי. אתה אבי האסון הזה.
אז ניתן היה לצפות ממך, אדוני ראש הממשלה, שתפיק לקחים ותפנים את המצב החדש, נכון? אז זהו, שלא נכון. כי במינוי הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל חזרת על כל הזובור העצמי הזה מחדש. הנחת לשר ביטחון מטורלל למחצה להעביר מינוי מופרך, קראת את הכתובת על הקיר ולא הבנת אותה, גררת את עצמך, את שר הביטחון שלך, את הרמטכ"ל המיועד לשעבר ואת כל צה"ל ומערכת הביטחון למסע ביזוי ומשיסה חסר תקדים, עד שבאשמורת שלישית של לילה הבנת שצריך לגדוע את התבשיל המקדיח הזה כאן ועכשיו, מוטב מאוחר מאי פעם.
אגב, תוצאותיה של המהומה הזו לא חלפו עד היום. המערכת המשטרתית, המשפטית והתקשורתית ממשיכה לסעור סביב חקירת סרק שנבעה מהתקפת אמוק של שר בממשלתך, פלוס אינטרסים פוליטיים זרים שהוחדרו לתוך התבשיל, בעודך מחכך ידיים בהנאה. גם המילה האחרונה בפרשה הזו עוד לא נאמרה.
אז עכשיו, סוף־סוף, בטח למדת לקח, מקובל להניח. הנחה שגויה. כי בפרשת נגיד בנק ישראל שוב עשית מעצמך, ומעוד כמה אנשים חשובים, חוכא ואיטלולא, כמו שאומרים. לא למדת לקח, לא הבנת את מגבלות הכוח, האמנת ששוב אתה יכול לבחוש ולדרוש ולעכב ולעוות ולעשות ככל העולה על רוחך, ובסוף נאלצת למנות את אותה קרנית פלוג, המשנה לנגיד, שהייתה שם מהרגע הראשון, זכתה להמלצתו של סטנלי פישר ותמיכתו של שר האוצר לפיד, רק שהיא לא באה לך טוב בעיניים, גם משום שהיא אישה, אז גררת את כולנו למהומה מיותרת נוספת שבסוף, אחרי שהתפזר הרפש, נותר ממנה חליפון מיותם זרוק בשולי הדרך והרבה בושה.
2
השם מסוף העולם
הגענו למפכ"ל. כאן זה היה יכול להיגמר קל ופשוט. יכולת לקבל את המלצת השר לביטחון הפנים. ככה זה צריך להיות, אגב. זה החוק. כך זה היה תמיד. השר מחליט מי המפכ"ל ומביא לאישור הממשלה. זה לא מינוי שלך, אדוני ראש הממשלה. במדינה מתוקנת, לא רק שזה לא מינוי שלך, אתה לא אמור לדון בו, להשתתף בו, או לייעץ בו, כי יש כרגע חקירה משטרתית המתמקדת במעונותיך, ויש תביעות משפטיות שבהן נשמעות עדויות שמטילות חשד כבד בבני ביתך (ע"ע עדותה המדהימה של המבשלת, אתי חיים, ביום ראשון השבוע). היית צריך להדיר את עצמך מהמינוי הזה. מישהו, איזה מבוגר אחראי, היה צריך לכתוב לך מכתב רשמי, עם סמל מדינת ישראל ומשרד המשפטים למעלה, ולבקש ממך לא לגעת במינוי הזה.
אבל זה לא קרה. לא רק שנגעת במינוי הזה, גם ראיינת, באופן רשמי, את שלושת הניצבים המועמדים. כן, כמו שראיינת ערב מינויו את מבקר המדינה. מתברר שהמדינה כולה רשומה בטאבו על שמך, ואנחנו לא ידענו. חוץ מזה, גם הטלת וטו על המועמד המקורי של השר הממונה, ועכשיו אתה מייבב שאכלו לך ושתו לך. זה לא עובד ככה. ברגע שנגעת, נסעת. וברגע שנסעת, סיבכת ולכלכת. ומכיוון שטרפדת את כוונותיו של השר, החל מרוץ בין שניכם מי מביא שם יותר טוב, וגלעד ארדן האומלל נאלץ להרחיק לסוף העולם כדי לחלץ משם שם אטרקטיבי מספיק, שלא תתנגד לו. מישהו שלא תטרפד לו.
הדרישות לתפקיד מפכ"ל השתנו בעידן שלך, אדוני ראש הממשלה. פעם, מפכ"ל היה צריך להיות שוטר מצוין, איש ישר ומנהיג בעל חזון וכושר ביצוע. היום, זה השתכלל. הדרישות הנוכחיות הן מישהו שיעבור אותך ואת רעייתך, שלא מחובר או מקושר לאחד האויבים הדמוניים שלכם, ושאם אפשר גם יסייע לגניזת חקירות המעונות וכל חקירה אחרת שעלולה להתעורר סביב החצר המלכותית. טוב, מתברר שקשה מאוד לעמוד בדרישות הללו וכשכבר עומדים בהן, אז הציבור לא יכול לעמוד בהן. וכך נפל מינויו של גל הירש. אז אין לך מה להאשים אחרים, מר נתניהו. הביזיון הזה רשום על שמך. אתה מציע למנות מפכ"לית. יש לך מועמדת במקרה?
3
האיש שרצה יותר מדי
הגענו להירש. סיפור עצוב. קודם כל, הבהרה: אין שום סיבה שתנסה לטהר את עצמך ולנקות את הכתם ולתקן את העוול. לטעמי, אין שום כתם, והעוול כבר נעשה. כמעט כל מבקריך ומכפישיך, כולל בעל טור זה עצמו, לא תרמו למדינה מאית ממה שאתה תרמת בשירות הארוך, המצוין והערכי שלך בצבא ההגנה לישראל.
במלחמת לבנון השנייה היית שותף לביצועים בינוניים ומטה של צה"ל (אם כי אסטרטגית זו הייתה אחת החשובות והמצליחות במלחמות ישראל), נפלת לא טוב עם אלוף ששטם אותך מלכתחילה (דורון אלמוג) ושילמת מחיר. לא כבד מדי, אגב. לאחרונה חזרת, מילאת במילואים תפקיד בכיר (סגן מפקד פיקוד העומק), קיבלת שבחים פומביים מהרמטכ"ל וסגרת מעגל. אדם רגיל היה מסתפק בזה. מנקה שולחן, מעביר דף, ממשיך קדימה.
אבל אתה לא אדם רגיל. אתה לא מסתפק בזה. אתה לא יכול להסתפק בזה. אתה נועדת לגדולות ונצורות. זה לא רק הכתם או השם הטוב. זה הרבה יותר מזה. מדובר, כנראה, באובססיה אישית של מי שמאמין בכל לבו שהוא "המיועד" מערש לידתו, שרק הנהגת עם ישראל יאה לו, ועד שזה לא יקרה, הוא לא ינוח ולא ישקוט. כן, זה הרושם שאתה משאיר על אנשים אובייקטיביים שמתבוננים בך, גל. אובססיה משיחית למחצה, סגידה עצמית ונרקיסיזם אף פעם לא הזיקו לפוליטיקאים בישראל. האמת היא, שאם נחשוב על זה, היו לנו לא מעט מנהיגים מהסוג הזה, גם בדור הנוכחי. אבל משהו אצלך לא מסתדר. אולי משום שאתה רוצה יותר מדי. ההשתדלות, שלא לומר שתדלנות מאומצת, לא עושה טוב למשיחים.
אילו רצה באמת לחזור ולשרת את המדינה ולהיטיב עם הציונות ועם העם, לא היה הירש צריך להקים את דיפנסיב שילד, לא היה יוצא לסחור בנשק ובטכנולוגיות ביטחוניות בגיאורגיה ובקזחסטן, לא היה מתקוטט על מכרזים מפוקפקים ולא היה עושה עשרות מיליונים. עיני לא צרה בכסף ואני לא נמנה עם רודפי העשירים למיניהם, אבל מי שמבקש טיהור וזיכוך וחולם על שובו למרכז העשייה הביטחונית, או המשטרתית, או משהו, ראוי לו שיפעל אחרת.
לו היה חושב רגע ומתכנן קאמבק בהיגיון, היה הירש הולך להיות איש חינוך. רבים עשו זאת. הוא היה צריך להקדיש את כישרונותיו, היכולת הרטורית המדהימה (באמת!) שלו, הדמיון העשיר, הערכים, הציונות המובנית, כדי להקנות את כל זה לילדי ישראל. אם היה עושה את זה, אז עכשיו כנראה שלא היה לו ג'יפ מדוגם עם נהג, וגם קצת פחות נדל"ן, אבל היה לו שם טוב ורזומה שמתאים הרבה יותר להגשמת החלום האמיתי שלו. הרבה יותר אנשים היו מאמינים שפיו ולבו שווים, שמה שהם רואים זה מה שיש, ואף אחד לא היה יכול להפיץ את דיבתו ולהתגולל עליו.
ובכל זאת, גל הירש, אני מאחל לך שתמשיך הלאה. תשתחרר כבר. הנה טיפ: לא תהיה ראש ממשלה. זה תפוס. להרבה זמן. תחפש משהו אחר. ופעם, בהזדמנות, כדאי שתסביר לנו מי הטמבל ששכנע אותך שקאמבק טיהור עושים דרך תפקיד מפכ"ל המשטרה. אתה מכיר מישהו שעשה את זה?
"מאחל לך שתמשיך הלאה". הירש. צילום: חמד אלמקת
4
גם זו נחמה
הגענו לגיבור הטרגי השני של העלילה, הלא הוא גלעד ארדן. הוא עובר עכשיו את טיפול הקומביין המיתולוגי שמזמנת הפוליטיקה שלנו לבכיריה מדי פעם. ארדן קיבל צ'ופר וזכה לגרסת הקומביין־פרימיום: הוא חורש על גבך הלוך, וגם חזור. ליתר ביטחון. ארדן שגה ולא בדק מספיק טוב את המועמד שאיתו התכוון להסתער על הגבעה. כשמצא את עצמו, באמצע ההסתערות, לבדו, היה צריך לעצור, לרדת לבונקר, לחתוך הפסדים ולצאת כמה שיותר מהר. הוא דחה את זה. הוא העדיף להאריך את הייסורים, למצות את סאת הסבל, לסחוט את לימון התרעלה עד הטיפה האחרונה שלו. כדאי שילמד מזה להבא. זה קורה לו יותר מדי פעמים. ע"ע פיקוד העורף וההישארות מחוץ לממשלה, שנגמרה בזחילה מבזה פנימה.
אגב, ארדן ישב לפני כשבועיים מול בכירי משרד המשפטים, כולל היועמ"ש, ואמר להם, ישר לפרצוף, מה הוא חושב עליהם. איך ייתכן, שאל, שאני מקבל את כל החומר וכל ההחלטות והמכתבים והמסרים והגילויים בעניין גל הירש רק אחרי התקשורת, איך אתם מרשים לעצמכם להתכתב איתי דרך ערוצי הטלוויזיה. הוא נתן שם פייט ולא בכל הדברים הוא טועה.
חשוב להגיד שהמוטיבציה של ארדן הייתה נכונה. כוונותיו היו טובות. גם בעמידתו הממושכת לצדו של הירש יש צדדים חיוביים. ארדן, כך התרשמתי, כאב באמת את כאבו של הירש. היה לו לא נעים ממנו. הוא חש מחויבות. ארדן גילה בתהליך הזה ערכים אנושיים נדירים בשדה הפוליטי. היה לו קשה להגיד להירש מה שהיה צריך להגיד לו ברגע הראשון. הוא יצא מהפרשה הזו פחות פוליטיקאי, יותר בן אדם. וגם זו נחמה. יחד עם זאת, מתברר שבמהלך השנים הארוכות שבהן הוא מסתופף בצלו של המנהיג, הוא למד משהו מנתניהו. הנה, עכשיו גם הוא יכול לסמן "וי" על התיאור של "קנה סחורה מקולקלת, הסתכסך עם המוכרים, רב עם הקונים, שילם מחיר מופקע ובסוף נזרק מהחנות בלי הסחורה".
השורה התחתונה? מבחינת ארדן זו מכה קלה בכנף. הזובור שעושה לו התקשורת עכשיו רק יחזק את מעמדו בקרב פעילי הליכוד (ע"ע נתניהו והתקשורת). עכשיו הוא צריך לחתוך מהר. להחליט מי המפכ"ל הבא (ניצב מכהן או ניצב ותיק שפרש), להודיע לנתניהו ולהביא לממשלה. אם נתניהו לא יסכים הפעם, לשים את המפתחות. כן, זו יכולה להיות סירת ההצלה הנקובה של ארדן מתפקיד שאף אחד לא יצא ממנו טוב כמעט אף פעם. הוא יהיה הח"כ ה־61 של הקואליציה וביבי יצטרך לתחזק אותו לקראת כל הצבעה חשובה. נראה אותו. השאלה היא אם ארדן בנוי למהלך כזה. עד עכשיו הוא לא היה.
5
ראש בראש
אפרופו מינויים: כבר מזמן לא נראתה רשימה מפוארת יותר משורת המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בלי ציניות. יש בה שניים שהם "משכמם ומעלה", אבל לא יגיעו לישורת האחרונה ואין שום סיכוי שיהיו היועמ"ש הבא. אלה הם האלוף במילואים פרופ' ישי בר, וד"ר יורם טורבוביץ. שני אלה, דמויות עתירות הישגים, הצלחה וכריזמה, עלולים להיות יועצים עצמאיים, דומיננטיים, בלתי נשלטים, ולכן הם לא יהיו. לא בעידן הנוכחי.
נמשיך הלאה: שני אנשי מערכת: אבי ליכט ורז נזרי, שניהם משנים ליועמ"ש הנוכחי. לשניהם סיכויים נמוכים. עוד שניים מהאקדמיה: הפרופסורים סוזי נבות ורון שפירא. שני שמות איכותיים מאוד, מקובלים, ראויים. ובכן, הם לא יהיו.
נשארנו עם היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, נציבת הביקורת על הפרקליטות השופטת הילה גרסטל, ומנכ"ל משרד המשפטים לשעבר ד"ר גיא רוטקופף. דבר אחד ברור: לשלישייה האחרונה, שאותה אמורה ועדת האיתור להביא לשרת המשפטים, יגיעו השופטת גרסטל ומנדלבליט. אם זה לא יקרה, סימן שהפתעה גדולה אירעה במהלך הדרך. השאלה היא, מי יהיה השלישי. ההימור הוא שעו"ד ינון יקבל את הכבוד. נכון שהוא מינוי של דליה איציק, בשבתה כיושבת ראש כנסת, אבל הוא הוכיח בשנים האחרונות שהוא יודע להתיישר עם המערכת ושאפשר לגנוב איתו סוסים, או חוקים, או משהו. ואין בכך כדי להטיל בו דופי, כי ינון הוא אכן משפטן מוכשר ובקי מאוד, אבל כרגע יהיה קשה לטפול עליו סיבות שיפסלו אותו ברחוב בלפור.
השופטת גרסטל. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
ד"ר גיא רוטקופף הוא השם המסקרן ביותר ברשימה. הוא צעיר, נמרץ, מקושר במערכת הפוליטית וגם הכלכלית, הקדנציה הארוכה שלו כמנכ"ל משרד המשפטים עשתה לו יותר חברים מאויבים (שזה הישג נדיר), הוא מכיר היטב את המערכת, כולל תחלואיה ומכאוביה ויודע לנווט ספינה בים סוער. יחד עם זאת, נדמה לי שאם יגיע לשלישייה האחרונה זו תהיה הפתעה רבתי.
נשארנו עם מנדלבליט וגרסטל. ראש בראש. ראש הממשלה יתמוך, כנראה, במנדלבליט. ככה הוא אוהב את זה. שהיועצים המשפטיים לממשלה באים מחצרו. גדלו ואכלו מכף ידו. הוא הביא אותם, הוא קידם אותם, הוא ברא אותם, והם, בלי לדעת, חייבים לו. שרת המשפטים איילת שקד תומכת בשופטת גרסטל. זה לא ששקד לא מחזיקה ממנדלבליט. היא מחזיקה ממנו לגמרי. גם המתנחלים, לדורותיהם, די מחזיקים ממנו, כי הוא זה שפותר את כל הבעיות שלהם, בדרך כלל לשביעות רצונם. חובה להזכיר שמנדלבליט הוא משפטן מבריק, אחד הבקיאים והמוכשרים שהיו.
שקד לא מתבטאת בנושא (לשם ההגינות, גם איתי סירבה לדבר על העדפתה), אבל למרות אהדתה למנדלבליט, היא נוטה לתמוך בגרסטל. שתי סיבות מצטברות: ראשית, שתיהן באותו ראש באשר לנעשה בפרקליטות ולרפורמות הנדרשות (בבג"ץ יכולים להירגע, גרסטל היא לא מהדורה נוספת של דניאל פרידמן, הכל בסדר). שנית, היא אישה. הגיע הזמן שתהיה יועצת משפטית לממשלה במדינת ישראל. אפשר להוסיף סיבה שלישית: גרסטל היא קונצנזוס משפטי נדיר, אחת השופטות המוצלחות שידעה המערכת, שהקימה בית משפט מחוזי בישראל ואחר כך התנדבה להקים את גוף הביקורת (ולספוג את חִצי הביקורת).
בקיצור, הגמר הצפוי הוא בין אלוף במילואים לאלופה. כל זה, לפני שהחל מחול השדים ופרצו השערוריות והוכפשו ההכפשות. העצה היחידה שיש לי לשרת המשפטים היא לתחקר את תהליך מינוי המפכ"ל ולעשות בדיוק להפך. אה, וגם לא לפחד מנתניהו.
מנדלבליט. צילום: אמיל סלמן, פלאש 90
6
כמה הערות לסיום:
> קראתי את הראיון המרתק שערך עמיר רפפורט ב"מקור ראשון" עם הצנזורית הצבאית היוצאת תא"ל סימה וואקנין־גיל, שפושטת מדים אחרי שירות מאתגר של 31 שנה בצה"ל (תודה, סימה). שני דברים צדו את עיני. הראשון, הגיבוי הגורף שהיא נותנת לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בסוגיה שכונתה על ידי עיתונאית מובילה בישראל כ"הוא גילה לעיתונאים את הסוד הכי כמוס של מדינת ישראל".
ובכן, לא מניה, לא מקצתיה, לא דובים, לא זבובים ולא סודות. וואקנין־גיל אומרת שהעיתונאים שלהם גילה לכאורה אשכנזי את "הסוד הנורא" לא הגישו שום דבר לאישור הצנזורה, קרי לא פרסמו כלום. "מה שהיה בתדרוך נגמר שם ולא יצא החוצה", אומרת וואקנין־גיל, "בכלל, אם פרשת הרפז גרמה נזק לביטחון המדינה, זה לא בגלל סודות ביטחוניים שהיא חשפה, אלא בגלל מערכת היחסים הרעה בין הלשכות של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון".
היא מפרטת: "מעבר לכך, חשוב לדעת שיחסי הרמטכ"ל עם כתבים בכירים ועורכים ראשיים נגזרים מהעבר של יחסי דרג ביטחוני בכיר עם ועדת העורכים. זה הבסיס שממנו התפתחנו. מדובר בשיח מאוד פתוח, שבו הדרג המדיני והביטחוני שיתף את העורכים בדברים חסויים ביותר, שלחלקם אסור היה שייצאו חוץ לחדר שבו נאמרו. אני מדברת על החומרים הכי רגישים של מדינת ישראל, פעילויות מבצעיות, אמצעי לחימה מיוחדים, קשרי חוץ מיוחדים... החזרתי שני תיקים של סיכומי ועדות עורכים מאז ימי בן־גוריון, הכל מוגדר 'סודי ביותר, שותף סוד'. זו רמת האינטימיות שהייתה בין הדרגים... הלוגיקה של אינטימיות בין ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ובין העיתונאים והעורכים הבכירים, נשארה תקפה עד היום. לכן אני לא אתפלא אם אדם בתפקיד בכיר ירגיש מאוד נוח לדבר עם עיתונאי, מתוך הבנה שזה לא ייצא החוצה. ההבנה הזו ברוב המקרים מיושמת".
מה שאני מבין מהקטע הזה הוא, שכל החקירה המשטרתית המאומצת שבדקה את אותו סוד חשוב שהרמטכ"ל גילה לשני עיתונאים (גילוי נאות: אני לא אחד מהם), נעשתה מבלי שמישהו הרים טלפון למי שאחראית על התחום הזה בצה"ל. מדהים.
ועכשיו עוד קטע קטן מהראיון הזה. רפפורט שואל אותה על ההדלפות במהלך מבצע צוק איתן. "תוך כדי המלחמה יצאו דברים מדיוני השרים", אומרת הצנזורית, רפפורט שואל אותה מה היא עשתה בנדון, והיא עונה ש"על הדלפה של מצגת מסוימת, שהראתה את התרחישים הצה"ליים לכיבוש עזה, פניתי ליועץ המשפטי לממשלה וביקשתי חקירה". ומה יצא מזה, מקשה המראיין, והצנזורית הראשית לשעבר אומרת: "אני עדיין מחכה. אני חושבת שחייבים לעשות משהו בנושא הזה".
אגב, לא רק היא חושבת את זה. שרי קבינט רבים, שיודעים מי הדליף את המצגת, סבורים כמוה. בניגוד לשיחת הרקע שניהל הרמטכ"ל, ההדלפה הזו אכן דלפה וגרמה נזק כבד להרתעה הישראלית מול חמאס בעיצומה של מלחמה. כן, גם הם מחכים שיקרה משהו, אבל הוא לא קורה.
> מילה טובה לשר האוצר משה כחלון. אם נתעלם לרגע מסיפור הגז הלא פתור, כחלון בא לעבוד ומציג כמעט מדי יום רפורמות והקלות לחלשים ופריצת חסמים. אותי דווקא עניינה היוזמה שלו להפסיק, באבחה מדויקת אחת, התעללות בירוקרטית מדינתית באלפי דרוזים שמסיבות שאי אפשר לפרט כאן לא קיבלו "טופס 4" ונאלצים לקמבן חשמל לבתיהם בדליית אל־כרמל ובעוספיה.
מדובר בקציני צה"ל או ביוצאי צבא שגרים בשכונות ממוסדות. אין שם צווי הריסה ואין תביעות משפטיות. יש רק אטימות מדינתית מתמשכת ומבוי סתום בירוקרטי, עד שהגיע שר אוצר אמיץ, שלף סכין וכרת את הקשר הגורדי המטומטם הזה בבת אחת. כחלון עלה על סעיף קטן באיזה חוק, ביצע בו שינוי מינורי כך שיאפשר לשר להחליט על חריגים, וביצע. בבת אחת נדלק האור במאות בתים בישראל (בעתיד מדובר באלפי בתים). נדמה לי שכחלון די נהנה שם, במשרד האפור בירושלים. אם גם אנחנו נהנים, נדע בסוף הקדנציה.
> נראה שמסתנני העבודה מאפריקה קוראים "מעריב". ערב יום הכיפורים חדרה קבוצה גדולה נוספת בת 30 מסתננים, נקלטה היטב ב"סהרונים", בעוד שלושה חודשים הם ב"חולות" ומשם הדרך פתוחה לתל אביב. השטפון מתחיל.