איש חכם עם אגו קטן: אל תתנו למראהו של רוני אלשיך להטעות

1. מכבש לחצים

רוני אלשיך, המפכ"ל המיועד של המשטרה שמכהן כסגן ראש השב"כ, הוא שועל קרבות רב מעללים ועתיר הישגים שהחל את הקריירה כקצין צנחנים אמיץ. אם תיתקלו בו בפינת הרחוב, לא תעיפו מבט שני. הוא נמוך, כרסתן, סגנון הלבוש שלו מזכיר רואה חשבון רמת-גני באמצע המאה שעברה, מידת השפם שלו נזנחה כבר מזמן על ידי עמיר פרץ. בקיצור, הוא נראה הפוך ממה שדמיינתם.

אחרי כל זה, לא מומלץ לטעות באלשיך. מדובר באחד המבריקים שיש כאן. אם היה ממשיך לסרב להצעתו של גלעד ארדן להיות מפכ"ל המשטרה, רוב הסיכויים שהיה הופך לראש השב"כ בעוד כמה חודשים. אלשיך הוא איש חכם עם אגו קטן, מקצוען רציני ומקורי. הסיכוי שאפשר יהיה פעם לפרסם את מלוא מעלליו שואף לאפס.

עוד לא לגמרי ברור איך שוכנע אלשיך לקחת את התפקיד הזה, שאיש ממנו חי עוד לא חזר (טוב, חוץ מדנינו). ראשות השב"כ נחשקת ויוקרתית בהרבה מהמפכ"לות. זו הסיבה שהוא סירב להצעה הראשונית של ארדן, שהונחה לפניו לפני יותר מחודש, בטרם החל סבב הייסורים סביב גל הירש. אלשיך אמר לעצמו שיש לו מספיק צרות בחיים, הוא במרחק נגיעה מהגשמת חלום חייו וקבלת פיקוד על שירות הביטחון הכללי, והסביר לארדן שיחפש את המטבע תחת פנס אחר.

ארדן, לאסונו, החל לחפש. בינתיים קרה מה שקרה עם הירש. ארדן חידש את המגעים עם אלשיך. מפקדו הישיר של אלשיך, ראש הממשלה נתניהו, ידע ואישר. ארדן למד על בשרו איך מנהלים מגעים עם בכירי שב"כ, אנשי צללים שמתקשים להבדיל בין יום ללילה ובין קודש לחול.

המפגשים שלו עם אלשיך שווים עיון נפרד. הפגישות היו מתחילות ב-12 וחצי בלילה, אצל ארדן בבית. רק אז אלשיך מתפנה ממשימות יומו בשירות. הן ארכו שעות. לפעמים עד לפנות בוקר. ארדן הסביר לו כמה חשוב שיבוא למשטרה. מה כבר תוכל להשיג בשב"כ? שאל אותו, הרי הארגון במצב טוב, נניח שהציון שלו היום הוא 85 ואתה תעלה אותו ל־88. אז מה? במשטרה אני מביא אותך לארגון שנמצא בשפל המדרגה מבחינת תדמית, במשבר מקצועי וערכי, ארגון שמחפש את עצמו ודרכו וצריך להמציא אותו מחדש. זה ארגון גדול פי כמה וכמה מהשב"כ, שמשפיע על חייהם של כל אזרחי ישראל. זו משימה פטריוטית וציונית. זו ממש שליחות.

כך חפר ארדן וקדח במוחו של אלשיך, שהמושגים ציונות ופטריוטיות אינם זרים לו. עד שקיבל את ה"כן" המיוחל.

בדרך, היה צריך להפעיל אמצעים מיוחדים. אחד מהם הוא ישראל חסון, לשעבר סגן ראש שב"כ בעצמו, שהיה חונכו בשירות הביטחון ומספר עליו נסים ונפלאות. תלמיד חכם, ישר כסרגל, צנוע, ענייני, ציוני וערכי, סיכום מנהלים של מה שאומר חסון ומה שבעצם אומרים כל השאר. חסון סייע במשימת השכנוע. גם רעייתו של אלשיך שוכנעה ולקראת הסוף הפכה לתומכת נלהבת.

בסוף הוא נשבר והחליט לזרום. ארדן יכול רק להצטער. כמה חבל שלא הצליח לסחוט את ההסכמה הזאת בהתחלה, ולחסוך לעצמו (וגם לגל הירש) הרבה עוגמת נפש.

השר גלעד ארדן. צילום: פלאש 90

2. המיועד והמיועד לשעבר

המיועד למפכ"לות לשעבר והמפכ"ל המיועד הנוכחי (תרגום: גל הירש ואלשיך) מכירים מצוין. אלשיך היה מ"פ פלוגת ההנדסה של הצנחנים. הירש החליף אותו. הם עשו חפיפה ארוכה, שנמשכה גם במהלך מבצע "חוק וסדר" של צה"ל בשנת 1988. פשיטה חטיבתית על העיירה מיידון, קרב מסובך וקשה שנמשך יומיים לניקוי האזור ממחבלים והוכתר בהצלחה. לפחות 50 מחבלים הרוגים מול שלושה הרוגים לצה"ל.

במהלך המבצע נקלעו הכוחות ללא מעט מצבים קשים, שבמסגרתם סייע אלשיך לחילוץ כוח בפיקודו של הירש, כשאף אחד משניהם לא מתאר לעצמו שבעוד 27 שנה זה יקרה שוב. לא בטוח שהפעם החילוץ של אלשיך היה רצוי מבחינתו של הירש, אבל לאף אחד משניהם לא הייתה שליטה מלאה על הנסיבות.

פלוגת ההנדסה ההיא של הצנחנים הולידה לא מעט קודקודים בכירים. בין היתר פיקדו עליה אביב כוכבי ויאיר גולן, שני מתמודדים על תפקיד הרמטכ"ל הבא (אפשר להוסיף גם את סמי תורג'מן), והנה עוד שניים, אלשיך והירש, שהתמודדו על תפקיד המפכ"ל הבא. הירש כבר היה המפכ"ל הבא, עכשיו תורו של אלשיך. הוא גם כנראה יהיה מפכ"ל.

אבל החיבורים המרתקים של אלשיך לא נגמרים כאן. הוא היה מפקד צוות בבה"ד 1, כשמפקד המחלקה שמעליו היה אחד, גדי איזנקוט. הוא בוגר ישיבת נתיב מאיר, שבה למד גם השר שמינה אותו, גלעד ארדן. הוא חובש כיפה, איש הציונות הדתית, ימני מתון בדעותיו, שאינן משפיעות על תפקודו או תפקידיו. הוא רציני, מבריק, מקורי, נועז, קשה היה למצוא ב־48 שעות של חפירות מישהו שיגיד עליו משהו שאינו התפעלות או הערכה. אגב, עוד לא מצאתי.

הנה אנקדוטה: אלשיך שייך לחבורה מצומצמת בת 13 אנשים שנחשפו, כל אחד בדרך אחרת, ל"מסמך הרפז", בטרם פורסם בתקשורת. החבורה הזאת נרדפה במשך תקופה ארוכה על ידי שר הביטחון ברק, שליחיו בתקשורת וסוכניו במערכת שלטון החוק. בשורה התחתונה, המרדף נכשל. תמיר פרדו, שראה את המסמך, מונה לראש המוסד על אפו וחמתו של ברק. בני גנץ, שראה אותו, מונה לרמטכ"ל. גדי איזנקוט, בדיוק כנ"ל. עכשיו אלשיך שיהיה מפכ"ל. אגב, מי שהראה לו את המסמך היה חבר של ארז וינר. חשוב לזכור שכל מי שנחשף למסמך בזמנו היה משוכנע שמדובר בנייר אמיתי. אלשיך, שנשאל לחוות דעתו, אמר שצריך להעביר את המסמך לפרקליט המדינה או למבקר המדינה. טוב, בסוף הם באמת קיבלו אותו.

אלשיך, נשוי ואב לשבעה, התגורר שנים ארוכות בהתנחלות בשטחים. כשהיה בתפקידים מבצעיים בשב"כ, זכה לתהילה רבה ביישובו. מתישהו, השתנה כיוון הרוח והחלו לצוץ הפגנות ומחאות על סף ביתו. “הוא לא מצמץ", מספר עליו מישהו שליווה אותו באותה תקופה, “זה לא הטריד אותו ולא הסיח את דעתו, גם כשאנשים ביישוב שלו החלו מוחים נגדו". בסופו של דבר, עקר מהיישוב ועבר עם משפחתו לתחומי הקו הירוק. הוא מתגורר היום ביישוב במרכז שיש בו ריכוז לא קטן של אוכלוסיה דתית־לאומית. אני מתאר לעצמי שלמחשבותיו על המשך הקריירה היה תפקיד מסוים בהחלטה לעבור דירה. מתנחל, כיפה, שטחים, ימין, כל אלה מרכיבים שהיו מקשים על הגעה לצמרת. לא מעט רינונים נשמעים לאחרונה כשמתברר היקף הנוכחות של חובשי כיפות בצמרת השב"כ (כמו גם בארגוני ביטחון אחרים ובצה"ל). כרגע לרינונים הללו אין עיגון במציאות. יורם כהן הוא ראש שב"כ מקצועי. אלשיך, על פי מה שמספרים אנשים שמכירים אותו מקרוב, הוא אדם פרגמטי, ישר כסרגל, בעל מחשבה מקורית, שלא נותן לאמונתו הדתית להתערבב לו עם המשימה הביטחונית.

החיבור שלו עם הרמטכ"ל, רב־אלוף גדי איזנקוט, הוא עתיק יומין ועמוק במיוחד. הם רואים עין בעין, לא רק בגלל קומתם המאותגרת. השניים נחשבים לאבות הלחימה בטרור ביהודה ושומרון וגיבשו יחד תורת לחימה ופרקטיקה שהביאה לכיסוח הדשא המפורסם, שבעקבותיו הצליחו צה"ל והשב"כ לנצח את הטרור ביו"ש ניצחון מכריע.

פרגמטי וישר כסרגל. יורם כהן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

היו אלה הימים שאחרי מבצע “חומת מגן". צה"ל הצליח להשתלט על הערים הפלסטיניות, אבל מפלס הטרור היה עדיין גבוה, המתאבדים שטפו את הרחובות והפיגועים רדפו זה את זה. איזנקוט היה מפקד אוגדת איו"ש ואלשיך היה מפקד מרחב שומרון של השב"כ. הכימיה ביניהם הייתה מידית, מסיבה ברורה: לשניהם אותה אידיאולוגיה בכל הקשור למלחמה בטרור. איזנקוט ניסח אותה פעם במשפט הזה: “אפס אגו, מקסימום אפקטיביות מבצעית". זה הצליח, כי איזנקוט ואלשיך חולקים תכונות דומות. שניהם אנשים חכמים עם אגו קטן. זה המפתח להצלחה.

מה שאיזנקוט ואלשיך הצליחו לעשות באותם ימים זה לאחד את האמצעים, המוחות והאנרגיות של השב"כ וצה"ל לאגרוף מבצעי יעיל אחד. הם הפסיקו את המרוץ אחרי קרדיטים ואת ההשתבללות של כל ארגון בענייניו ואינטרסיו, והחדירו לגנטיקה המשותפת שבכל הקשור למלחמה בטרור והצלת חיים אין קרדיטים, אין אגו, לא חשוב מי יקבל את הכבוד ומי יעשה את העבודה, חשוב שזה יקרה ויצליח. עוד קודם היה צריך להחזיר לצה"ל את הגישה ההתקפית שהתפוגגה בשנות הרגיעה הארוכות (את זה עשה בעיקר אלוף יצחק “ג'רי" גרשון) ואחר כך היה צריך להסדיר את הפעילות, להפוך אותה לשיטתית, לחלק גזרות ולייצר את “מכסחת הדשא" המפורסמת שרבים מאיתנו חבים לה את חייה עד היום.

קידומו של אלשיך בשב"כ צמוד, פחות או יותר, למסלולו של ראש השב"כ הנוכחי, יורם כהן. אלשיך צמוד לכהן בשלבים רבים של הקריירה, מחליף אותו או משיק לו בתפקידים שונים. הניסיון שצבר עצום. הוא היה מפקד מרחב דרום ומפקד מרחב ירושלים (האחראי על כל הגדה), הוא היה ראש המטה, הוא עכשיו סגן ראש השירות.

בזמנו, החליט ראש הממשלה שרון להשקיע מאמץ באיתור כספי הטרור ובניסיון לייבש את מקורות המימון שלו. הוא הטיל את המשימה על מאיר דגן, שגייס לטובתו את אלשיך מהשב"כ. למבצע הזה קראו "מבצע גלגל". אגב, ההערכה היא שאת הרעיון החדיר לראשו של שרון מי שהיה אז המזכיר הצבאי שלו (ניחשתם נכון: איזנקוט).

המבצע הזה נמשך זמן רב, בחזיתות רבות, הסיפור הפיקנטי ביותר ממנו הוא מבצע שמכונה עד היום בשם “שוד הבנקים". השב"כ עלה על כמה עשרות חשבונות בבנקים שונים בשטחים שמימנו טרור. הרעיון (של אלשיך) היה לפשוט על הבנקים הללו ולחלט את הכספים מהחשבונות המסומנים על פי החוק למלחמה בטרור. וכך היה. על המבצע פיקד תא"ל (אז) נועם תיבון, לוחמי ימ"מ, צה"ל ושב"כ פשטו בלילה אחד על עשרה סניפי בנקים ברמאללה ובערים נוספות, הביאו את מנהלי הסניפים מהבית, הראו להם את החומר המפליל את אותם חשבונות וחילטו את מה שהיה בהם ישר מהכספות. בבוקר הגיעה משאית עמוסת מזומנים לסניף בנק הדואר ברחוב יפו בירושלים, שם הופקד הכסף (בסביבות 15 מיליון שקל) בחשבונה של מדינת ישראל. אגב, בסוף ההליך המשפטי הוחזר חלק מהכסף, אבל המסר לא הוחזר. הוא עבר.

חולק תכונות עם אלשיך. צילום: דובר צה"ל

3. כמה שאלות

יש עדיין כמה שאלות לא פתורות בעניין מינויו של אלשיך למפכ"ל. למשל, התפקיד שמילא (או לא) ראש הממשלה נתניהו. ארדן, בשיחות הארוכות עם אלשיך, אמר לו שאומנם הוא המועמד המוביל לתפקיד ראש השירות, אבל כזה היה גם יצחק אילן בסבב הקודם. ביבי שינה אז את החלטתו ממש ברגע האחרון, בנסיבות שעד היום לא הובררו מספיק.

השב"כ, אמר ארדן לאלשיך, הוא ציפור על העץ. המשטרה היא ציפור שיש לך ביד. אתה לא תהיה סתם מפכ"ל. אני רוצה שאתה תהיה המפכ"ל ששינה את המשטרה, שהצעיד אותה קדימה. זה קסם לאלשיך. האם נתניהו הבטיח לו, בשקט, הבטחות נוספות? למשל, שיהיה ראש השב"כ הבא? זה אפשרי אם הקדנציה של יורם כהן תוארך בשנתיים לפחות, ואלשיך יפרוש לפני תום הקדנציה שלו מהמשטרה. במקרה כזה ביבי מקבל מה שהוא צריך: מפכ"ל בכיס. אלשיך ימתין ליישום ההבטחה השלטונית לקבל את השב"כ ומה שנוצר כאן זה בעצם מפכ"ל שהאינטרס שלו הוא שראש הממשלה יישאר בתפקידו (אחרת הלכה ההבטחה). ארדן שולל מכל וכל את האפשרות שאלשיך מגיע לקדנציה חלקית. לא יקום ולא יהיה, הוא אומר. אנחנו נחכה ונראה.

וישנה השאלה הקשה ההיא. מה יעשה אלשיך, ששירת עד עכשיו תחת המפקד העליון נתניהו, כשיגיע אליו, נניח, ראש יאח"ה (בהנחה שימונה אחד כזה בקרוב) ויגיד לו אלשיך, יש לנו בעיה. הוא יציג בפניו את ממצאי חקירת מעונות ראש הממשלה ויסביר שאין ברירה, צריך להמשיך לחתור למעלה. האם הוא מסוגל לקבל כזו החלטה? האם היא תהיה נייטרלית ומשוחררת מאילוצים? גם את זה, כמו שאומרים, נחיה ונראה.

מה שארדן רוצה מאלשיך זה בעיקר שדרוג. אלשיך היה זה שתכנן והוביל את התר"ש (תוכנית רב־שנתית) של שירות הביטחון הכללי. המשטרה מפגרת בעידנים שלמים אחרי השב"כ בכל הקשור לאמצעים טכנולוגיים, סיגינט, סייבר, הצלבות מידע וטכניקות שונות. המשטרה נמצאת אי שם בסיקסטיז של המאה הקודמת, בעוד השב"כ נמצא הרחק קדימה, בסיקסטיז של המאה הנוכחית. ארדן נתקל במציאות הזאת אחרי המחדל במצעד הגאווה, כשראה איך אין במשטרה יכולת להצליב מידעים המתפרסמים בתקשורת, איך רק המשטרה לא ידעה שישי שליסל התראיין בקולו בקווי נעייס חרדיים והבטיח שיעצור גם את מצעד הגאווה הבא. המשימה שלו תהיה לפרק את המשטרה ולהרכיב אותה מחדש. נקווה שהפעם זה יצליח לארדן יותר מהנסיון עם רשות השידור.

עוד דבר לסיום: ארדן מאוד רוצה לראות את ניצב בנצי סאו ממשיך כסמפכ"ל. מבחינתו, הוא יכול להיות סמפכ"ל־על, עם סמכויות מיוחדות. בחודשים שממלא סאו את תפקיד המפכ"ל, הוא זוכה לשבחים ולאמון של ארדן, וגם של נתניהו. כולל התפקוד על הר הבית. ארדן מוכן להבטיח לסאו שכל עוד זה תלוי בו, הוא המפכ"ל הבא, אחרי אלשיך. הבעיה היא, שבמדינתנו התזזיתית, זה כנראה לא יהיה תלוי בו.

4. ראש מלמ"ב הבא

אנחנו נכנסים לתקופת מינויים. ברגעים אלה ממש נחתך מינוי ראש מלמ"ב הבא. מסתמן שוועדת האיתור תמליץ לשר הביטחון על ניר בן־משה, עוזר מנכ"ל משרד הביטחון. המלצה מוזרה, לאור העובדה שיצחק אילן, שהיה אמור להיות ראש השב"כ (עד שביבי חתך ברגע האחרון לכיוון יורם כהן), הוא המתמודד שמולו.

אילן היה ראוי לתפקיד ראש שב"כ, פתאום הוא לא ראוי לעמוד בראש המלמ"ב. אין לי מילה רעה להגיד על בן־משה, אבל במערכת הביטחון מורמות לא מעט גבות סביב ההתנהלות באשר למינוי הזה. השאלה היא, אם באמת רוצים להחזיר את מלמ"ב לימי הזוהר של יחיאל חורב. אני לא בטוח.

5. עצב אותנטי

היום בבוקר נקבר מוטי קירשנבאום במכמורת. לאחר מותו גילה שהוא בקונצנזוס. המספידים התחרו זה בזה בסופרלטיבים (כולם מוצדקים), העצב של האנשים, מכל המגזרים, המינים והדעות הפוליטיות, אותנטי לגמרי. היה בו משהו, במוטי, שאין לאחרים. דבר מה נוסף, שהפך אותו לאחד כזה שכולם, אבל כולם, אוהבים. סוג של פמיליאריות ישראלית נונשלאנטית שהפכה אותו לסחבק האולטימטיבי, אף שבמהותו היה סאטיריקן מצליף, עיתונאי דעתן ופובליציסט בוטה.

לא עבדתי איתו אף פעם. ההיכרות בינינו הייתה שטחית. אין לי מעללי גבורה משותפים איתו. פעם, לפני 18 שנה, הוא הושיט לי עזרה בדרך שאותה לא אשכח אף פעם, כי חבר משותף ביקש. לא אמרתי לו את זה אף פעם, אבל הייתי ממעריציו הגדולים. אוהדי צ'לסי הדביקו לז'וזה מוריניו, המאמן הכריזמטי שלהם, את הכינוי “המיוחד". The special one. נדמה לי שהכינוי הזה מתלבש טוב גם על מוטי.

דבר ראשון, ההומור. הוא היה איש מצחיק באמת. היה לו את זה מלידה. אותנטי לגמרי. אפילו כשהיה מגיע ל"גב האומה", מקום שבו ההצחקה היא דרך חיים, זה היה מיוחד. אם למונטי פייתון הייתה גירסה ישראלית, קירשנבאום היה אמור להוביל אותה. ההומור שלו כלל גם הומור עצמי. יש מחסור גדול במצרך הזה במדינתנו המיוזעת, בעיקר בפוליטיקה, גם בתקשורת. קירשנבאום לא חשש לצחוק על עצמו, להיפך. הוא נהנה מזה. ההומור היה מהסוג הנכון: אנדרסטייטמנט, לפעמים יובשני, לפעמים ציני. תמיד הפאנץ' ליין בא במקום ובזמן הנכונים, תמיד מפתיע, תמיד מקורי. הוא השתמש בהומור כדי להתמודד עם המצב. הוא ידע שחוש הומור בריא היא תכונה חשובה בהרבה ממה שחושבים. הוא בורך בה.

קירשנבאום. משיכה מפעימה לבעלי החיים. צילום: מוטי אלוני

הוא גם לא החזיק מעצמו. להיפך. נטול חשיבות עצמית, חף משיקולי אגו מנופחים, בז לבלוני ההליום ששייטו סביבו ונהנה לתקוע בהם סיכות. כשאתה לא מחזיק מעצמך, מחזיקים ממך. והחזיקו ממנו. ועוד משהו: הסקרנות. הוא שמר עליה מכל משמר, על הסקרנות הזאת. היא המשיכה לבעבע בתוכו עד הרגע האחרון. היא לא הייתה תלויה בגיל או בתרגיל. הוא היה איש סקרן שהמשיך לשאול, לחפש, לברר, למצוא.

ביום שישי, היום שבו הלך מאיתנו, צפיתי במרתון הסרטים היפהפיים שלו בערוץ 10. אהבתו ומשיכתו לבעלי החיים הפעימה אותי בכל פעם מחדש, יכולתו להאניש את הזברה, או הגנו, או הגורילה, ולהריץ עליה דאחקות, לפעמים בנוכחותה, הייתה מופלאה. אבל אני נתפסתי דווקא, באותו שישי עצוב, לסרטים שעשה על אנטרקטיקה. שם, בסוף העולם, התגלתה הנשמה היתרה שלו. רק קירשנבאום יכול להשוות פינגווין מלכותי המהדס בראש מורם במרכז מושבת פינגווינים הומה לאריק בנאדו, הבלם של מכבי חיפה, המכדרר בראש מורם באצטדיון הומה.

והיה עוד קטע מיוחד שם: קירשנבאום הגיע לבית קברות נידח בג'ורג'יה הדרומית, שזה אחד החורים הנידחים ביותר בקצה הגלובוס אשר באנטרקטיקה. קבורים שם ציידי לווייתנים למיניהם, כל הקברים לאותו כיוון, ורק קבר אחד פונה לכיוון הפוך. זהו קברו של ארנסט שאקלטון, מגלה הארצות וחוקר הקוטב הדרומי והצפוני הבריטי האגדי. כל כך התאים לקירשנבאום ללכת בעקבותיו של שאקלטון. מי שלא מכיר את סיפורו של האיש, מומלץ מאוד הספר “אנדיורנס", על שם הספינה המיתולוגית שעליה פיקד בניסיון להגיע לאנטרקטיקה ב-1914.

משמעות המילה אנדיורנס היא סיבולת, והיא קטנה מאוד על מה שקרה שם. זה היה אחד המסעות ההרואיים ביותר בתולדות החלוציות האנושית. הספינה התבקעה תחת לחץ כבד של קרח ושאקלטון ואנשיו מצאו עצמם מבלים שלוש שנות תופת ללא כל סיוע או תשתיות בקוטב, כשהם מיטלטלים על גבי קרחונים, משייטים בסירות הצלה זעירות, מוצאים מקלט באיים סחופי קור ועומדים בקשיים על־אנושיים. איכשהו הוא הצליח בסוף להחזיר את כולם בחיים הביתה.

בסרטו הקדיש קירשנבאום דקות ארוכות לתיאור דמותו המיוחדת של שאקלטון, חלוץ עקשן וסקרן שגילה ארצות ועולמות, ולתיאור הדרך שבה סיים את חייו. “שאקלטון נפטר לא רחוק מכאן מהתקף לב", אמר קירשנבאום, “בזמן ההכנות למסע חדש". נדמה לי, שזה בדיוק מה שקרה למוטי. ועוד משפט שהספיק להגיד באותו סרט שהסריט בקוטב: “כמה יפה הוא סופו של העולם, שרק אותו עוד לא הספקנו לקלקל". שיהיה לך בהצלחה שם, בסוף העולם, מוטי, וד"ש לדנקנר.