הדרך היחידה להתמודד עם החרם: לדבר עם הפלסטינים בסיוע א-סיסי

כבר שנים שהחרם ראוי להיכלל בין שלושת האיומים האסטרטגיים המשמעותיים הניצבים בפני ישראל, לצד הטרור האסלאמי המתעצם ופרויקט הגרעין האיראני. למרות זאת, עדיין אין התייחסות ישראלית משמעותית לעניין הזה: ראש הממשלה עסוק מדי, משרד החוץ בראשותו פורק לחלקים ועובדיו מתוסכלים, השר לענייני מודיעין חופר את גוש דן, חונך מסילות רכבת ומחלפים ושומר על מדיניות "השמיים הפתוחים" גם במהלך חתונת בר רפאלי, ואילו שר ההסברה והאיומים האסטרטגיים, גלעד ארדן, מנסה למנות מפכ"ל ולעצור את אינתיפאדת האבנים. 
 

אם ישראל לא תתעשת ותציב את הסוגיה כיעד דחוף לגיבוש אסטרטגיה וטיפול ברמה מיניסטריאלית גבוהה, בשילוב ידיים של המשרדים הרלוונטיים - היא תמצא עצמה במדרון חלקלק שיביא לחרם ולבידוד חסר תקדים: בספורט, בתרבות, באקדמיה, במדע, ברפואה ועוד. כשהחרם הזה יחצה את "הקו הירוק" מערבה אל גוש דן ואל האינטרסים של אזרחי המטרופולין הגדול - זה עלול להיות מאוחר מדי.
 

אז מה צריך לעשות? מה צריכה להיות תמצית המסר הישראלי? מהי התחמושת שבה תצייד המדינה את שליחי ההסברה שלה בשגרירויות ברחבי העולם? להערכתי, ישנה רק דרך אחת: חידוש כן ואמיתי של תהליך ההידברות עם הפלסטינים. אני יודע שלאבו מאזן אין כוח ושהוא מעדיף להישאר במעמד ראש מדינה ללא אחריות על מדינה. אני יודע שגם לנתניהו לא נוח לפעול עם הקואליציה הימנית שבראשה הוא עומד, ואני מבין שהנשיא ברק אובמה וג'ון קרי לא ילחצו, לא יעודדו ולא ידחפו. הם נואשים, ובשנתיים הקרובות צפוי לנו "שקט" מארה"ב. תעבור שנה לפחות עד שהממשל והנשיא הבא ייכנסו לתפקיד ויגבשו מדיניות למזרח התיכון. 
 

אבל ממשלת ישראל לא יכולה להיתלות בכל אלה כמוצאת שלל רב. עליה ליזום מהלך דחוף שיעצור את ההידרדרות ואת החרם והבידוד ולפעול לחידוש השיחות ביושר ובכנות, ולהציב מתווה רב־שנתי לפתרון שאליו יש לחתור בהדרגה, בזהירות ובאמינות. 
 

ישראל נמצאת כעת מול חלון הזדמנות, כשהמדינות סביבה קורסות או מתקשות לייצר ולשמר שלטון. בטווח הנראה לעין, למרות התגברות פוטנציאל הטרור, אין על ישראל איום קיומי מצד אף מדינה ערבית, ולכן יכולה הממשלה ליטול יוזמה מתוך עוצמה, מתוך רצון לבחון אפשרות לפשרה, ומתוך אמונה עמוקה שעל כתפיו של נתניהו מוטלת הזכות והחובה להציב בפני צעירי האזור, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, עתיד טוב יותר, ללא דם, יזע או דמעות. עם מי הוא יעשה זאת? הנה זה בא.
 

2. עבד אל פתח א־סיסי הוא מתנה גדולה שקיבלה ישראל מהעם המצרי. מנהיג ראוי, חזק, בוטח וסמכותי, שמפנה מלוא כוחו לחיזוק הכלכלה והתשתיות במצרים (התעלה החדשה, גילויי הגז ועוד), למאבק חסר פשרות בטרור האסלאמי שפוגע אנושות בתיירות במדינה, ולמאבק מושכל באיראן ובאינטרסים שלה באזור.
 

ראשי חמאס בעזה מתגעגעים בחלומם לנשיא מוחמד מורסי, ואפילו לצוות חוסני מובארק־עומר סלימן, שאפשרו לחמאס לפרוח תוך עצימת עין במטרה לשמור על האיזונים והבלמים מול האחים המוסלמים. א־סיסי מפנה לחמאס את גבו, פוגע ביכולותיו ומציף במים את מנהרות ההברחה אל הרצועה וממנה. במהלך צוק איתן נהגה ישראל (ביחד עם ג'ון קרי) בתבונה רבה כשוויתרה ואפשרה לא־סיסי לבצר את נשיאותו. לישראל יש אינטרס שמצרים תהיה חזקה, לא רק כשכנה עם הסכם שלום, אלא בעיקר במאבק בטרור ובהתגרענות האיראנית. 
 

בחג הסוכות השנה, ברחוב בלפור או בבית בקיסריה, יצטרך נתניהו לחשוב ולהיערך לא רק לחזרתה של רוסיה, המחזקת מחדש את אחיזתה במזרח התיכון, ולא רק לפגישתו עם אובמה בוושינגטון, אלא גם לנאום הדרמטי שהבטיח אבו מאזן לשאת בעצרת האו"ם. 
 

נתניהו הוא כיום (להוציא את שמעון פרס) המדינאי הוותיק והמיומן בישראל, המצויד (לצד פחדיו) בניסיון עשיר ובלקחים רבים. נדמה לי שנתניהו יכול למצוא בא־סיסי ובמלך עבדאללה שותפים טובים לחידוש ולקידום מהלך מדיני שיניב מתווה או "מוצר מדף" שיוביל לסוף הסכסוך. נדמה לי שאם ייפגש ויציג תוכנית לנשיא א־סיסי ולמלך עבדאללה ויתייצב בוושינגטון ובאו"ם מתואם ומגובש - הוא יכול להחזיר את ישראל למקום הראוי לה. עדיין לא בדיוק אור לגויים, אבל בכיוון. 

3. אם נתניהו ירהיב עוז ליטול יוזמה ואף יצליח להניע אותה מתוך אינטרס ישראלי מובהק - הוא יקבל תמיכה של 80% מאזרחי ישראל. הוא יודע זאת היטב. מהלך כזה, שיחלץ את ישראל מהמערבולת המדינית והפוליטית שאליה היא נקלעה, צריך לבוא מעמדת עוצמה וחייב להתבסס על מספר עקרונות:
 

• ישראל נכונה לבדוק ברצינות אפשרות לחידוש המו"מ עם הפלסטינים תוך מימוש לקחי העבר.
 

• אין ולא יהיו נסיגות חד־צדדיות.
 

• ישראל מכירה ומחויבת לעקרון "שתי מדינות לשני עמים" ובלבד שהפרטנר הפלסטיני יוכל לקבל אחריות לממש את חלקו והתחייבותו. 
 

• הביטחון ותחושת הביטחון של אזרחי ישראל יונח איתן בבסיסו של כל הסכם.
 

• היעד - הסדר רב־שנתי שיוביל לפשרה ולסיום הסכסוך.
 

אינני יודע אם המהלך יצליח או לא, אם ממשלה ישראלית או פלסטינית יוכלו להעביר אותו, אבל אני בטוח שזהו הדבר היחיד שאפשר לעשות שימנע את המשך המצב הקיים, המוביל את ישראל לתהום ולבידוד. 

4. בני משפחתי, חברי הקרובים וחברי לפייסבוק כבר יודעים. אמא שלי, לאה, בגילה המבוגר (אך באופייה הצעיר), התמכרה לפייסבוק. הוא ממלא את עולמה, מעשיר אותה, מעדכן אותה במה שקורה והיכן מבלים הילדים והנכדים. היא לא מפספסת כלום, מחלקת לייקים ומגיבה. כל הניסיונות שלי להסביר לה שמותר למישהו למתוח עלי ביקורת - כשלו.

אוי ואבוי למי שעשה זאת - היא נכנסת בו או בה בכל הכוח כמו לביאה המגנה על גוריה, והטענה שלי שאני כבר לא גור נופלת על אוזניים ערלות. ואוי ואבוי לי גם אם כתבה משהו ולא עשיתי לייק תוך רבע שעה - אני חוטף נזיפה בוואטסאפ (שגם בו היא שולטת). 
 

במובנים מסוימים אני שמח ומאושר מאוד, ממש כמוה. היא מפתחת רשת חברתית, בקיאה בעניינים, עוקבת אחר מה שכותבים על הבן שלה, ובכלל, שוקלת כל חבר וחברה בכובד ראש ומחליטה לאחר התייעצות. והתמונות והצילומים - זהו פרק בפני עצמו. אין אירוע או מפגש ללא צילום לפייסבוק, ללא שיתופים וכו'. פייסבוק היא המדינה הגדולה ביותר בעולם, חיים שם מאות רבות של מיליונים. אמא שלי תושבת פייסבוק. תודה לך, מארק צוקרברג, שאמא שלי אף פעם לא לבד יותר. חג שמח.