וול המועד: מצעד הנודניקים ברשתות החברתיות

בבגרותי גם אני צמחתי לכדי אישה מבולגנת שלא מארחת בבית (בלי החלק של הדיסקרטיות). בשנים האחרונות התחוור לי לחרדתי שיש עוד סוג של אירוח בעידן החדש והמופלא הזה שאנחנו קוראים לו “המציאות שלנו": אירוח ברשת. 
 

בבואך להשתמש ברשתות חברתיות, אתה מגלה שהוול שלך (או הפיד, אם אתם צייצנים בטוויטר) הופך להיות סוג של זירה אישית שאליה נוהגים לפלוש מדי פעם אורחים ומבקרים. רובם אינם רצויים. אמרו לי לכתוב טור על סוכות, אז הנה לפניכם, מצעד האורחים הלא קרואים של הסוכה הווירטואלית.

אלה שמפרסמים לך על הוול.

מדובר במנהג עתיק יומין, עוד מראשית ימי הפייסבוק, שפשוט מסרב לעבור מן העולם. וזה באמת לא ברור, כי כבר התקדמנו כל כך יפה מאז בגינונים ובנימוסים ברשת. אבל יש גולשים שנדרש להם קצת יותר זמן, וכל עוד קיימים בינינו אנשים שממשיכים לעשות “פוק" (ויש), ימשיכו להתקיים לצדם גם הטפילים האלה, שחושבים שהוול שלך הוא זירת הפרסום הפרטית שלהם. 
 

אין דבר מעצבן יותר מלהתעורר בבוקר ולגלות ש"מוטי מוסכים" הדביקו לך מודעה בגרפיקה צולעת ועם פונטים של מודעת ליווי בעיתון של שנות ה־90. פייסבוק מצאו דרך לפתור את זה ומציעים כעת אפשרות לאשר כל פוסט שמודבק לך על הוול - כך שהוא לא מופיע שם אוטומטית. זה עדיין לא פוטר אותנו מקיומם של הנודניקים האלה.
 

אלה שפושטים לך על הוול. אחת לכמה זמן תציצו בנוטיפיקיישנס שלכם ותגלו שם שורה ארוכה של פעולות שבוצעו על ידי אדם אחד. רוב הסיכויים שאינכם מכירים את האדם הזה, ושהוא פשוט בילה כמה שעות בפשיטה וירטואלית על אלבומי התמונות והפוסטים שלכם מהעבר. 
 

נכון שהם כולם חשופים לציבור - אתם הרי יודעים מה עשיתם כשהעליתם אותם לרשת - אבל המחשבה על כך שאיזה קריפ פשוט שכשך לו בשלולית הפרטית שלכם היא לרוב מעוררת חלחלה. והם אפילו לא טורחים לטשטש את העקבות ועושים לייק לכל דבר. 
 

ואז קורה הפלא השני: הם מקפיצים לפיד תמונות שהיית מעדיפה לשכוח מקיומן. בקיצור, אין מנוס מלאחל להם מוות מהיר. 
 

אלה שמגיעים כדי לשפוט אותך. אני אישה חכמה, יש הטוענים, ועל כן מזמן כיוונתי את ההגדרות הפרטיות של הפייסבוק שלי כך שרק מי שמאושר כחבר שלי יכול להגיב על פוסטים שלי. העניין הוא שהשמטתי חלק חשוב בתוכנית הזו: אני לא באמת בוררת את החברים שלי, ומאשרת כמעט כל מי שהגיע לשפל ראוי בחייו עד כדי כך שהרגיש דחף להציע לי חברות בפייסבוק. 
 

וכך, לעתים, מסתננים לפוסטים שלי אנשים שאינני מכירה, שלא מבינים את חוש ההומור שלי ושמרגישים צורך למתוח עלי ביקורת או סתם לכפות עלי את דעותיהם (לרוב הן מסתכמות ב"את ממורמרת"). הם נתקלים לעתים בתגובות בסגנון “זה הוול שלי, הדעות שלי, לא עמוד טוקבקים". על כך הם משיבים בשנינות מרבית: “חופש הביטוי!". 
 

ובכל זאת יצא משהו טוב מכל זה: בקרוב יכריזו על אמנות האנפרונד והחסימה בפייסבוק כספורט אולימפי חדש, וזה רק בזכותי. 
 

אלה שמתייגים אותך. כאן מדובר בזן מתקדם של האורחים הבלתי רצויים של פייסבוק - האנשים שכופים עליך להיות אורח על הוול שלהם. הם עושים זאת באמצעות תיוג אובססיבי שלך על פוסטים שאינך מעוניין להיות חלק מהם או בכלל להיחשף אליהם. בין היתר: תמונות של תינוקות, תמונות מחתונות, ברכת שנה טובה נוטפת קלישאות, עם רקע של תמונת פרפר וכיתובים בצבעים שונים ומכוערים. 
 

הם בדיוק מסוג האנשים שכשתגיע אליהם הביתה, יאלצו אותך להישאר לצהריים ולהיחנק מהקציצותהארורות שלהם. 
 

אלה שאי אפשר לראות. כשאנחנו נמצאים ברשתות החברתיות, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל מי שנחשף לתכנים שלנו, מגיב עליהם, וכך הרגלנו את עצמנו לחשוב שאם, למשל, מאה איש עשו לייק לפוסט מסוים, אז רק אותם מאה נחשפו אליו. 
 

זו טעות חמורה. על פי הסטטיסטיקה של פייסבוק, כל לייק שאתם מקבלים חושף את הפוסט למאה אנשים נוספים. כלומר, ישנם מאות ואלפי אורחים סמויים על הוול שלכם, שקוראים אתכם, צופים בכם אבל לא מגיבים, כדי שלא תדעו שהם שם. 
 

ובניגוד לאורחים ממשיים, שמותירים אחריהם כוסות פלסטיק מלוכלכות ואפר סיגריות, אלה מסתלקים מהוול שלכם בשקט–בשקט, ואתם לעולם לא תדעו שזכיתם לביקור. עד ליום שבו הם לא יצליחו להתאפק יותר, ויבשילו לתוך ייעודם האמיתי בחיים: אורחים שמגיעים כדי לשפוט אותך.