טיול בארץ. פעם בשנה אנחנו מקבלים טיול בארץ במקום תלושים לחג.
לא פעם התלוננתי אצל המעסיק שלי על המחדל, הוא בתגובה הוא שלח אותי לאחראית משאבי אנוש, ששלחה אותי לראש ועד העובדים, ששלח אותי החוצה מהמשרד שלו כי הוא עסוק בארגון של איזו הפגנה, שגם ככה לא תניב שום פרי, אולי איזו כותרת באתר חדשות מקומי.
אני תמיד חומק מהטיולים האלה. עוד מאז שאני ילד אני שונא את ההליכות בתלמי המדבר החמים. אשת לוט לא מעניינת אותי, את החייל הירדני בנהריים ראיתי כבר אלף פעם, ובמערת הנטיפים אין כלום חוץ מנטיפים ומדריכה עייפה.
היחידות שנרגשות כל שנה מהטיול הטרחני הזה הן הנשים במשרד. אולי זו הבריחה משגרת היומיום, מהבעל, מהילדים עם הטיטולים המלאים, או שזה סתם יום גיבוש בשבילן, ללבוש מה שהן רוצות ולשתות קאווה זול במקום הקפה עם הפריכית והגבינה הרזה של עשר בבוקר.
אבל מה איתנו, עם גברי המשרד? לנו אין חשק לזה, אותנו הטיולים האלה מעייפים, עדיף כבר לשבת בבית ולשמוע קיטורים מהאישה על זה שאנחנו לא מדברים מספיק ואולי כדאי שנתחיל להשקיע יותר בזוגיות, או לפחות נוריד את הזבל לפני שיקרה פה אסון אקולוגי.
הפעם לא הצלחתי לברוח מהטיול, לא היו לי מספיק ימי מחלה ואפילו אשתי עודדה אותי לצאת קצת, להתאוורר. סיפרתי לה שאני מספיק מאוורר בבית, ואין לי מה ללכת ולשמוע הדרכות ושירי ארץ ישראל כל היום. כשסיימתי את הנאום, היא בדיוק סיימה לארוז לי את המזוודה. “תהנה!”, נשקה לי בשפתיים סגורות ושילחה אותי אל התופת.
נפגשנו בכניסה למשרד, בדיוק בשמונה בבוקר. הנשים נרגשות, מצלמות את עצמן, מבקשות מהבוס להצטרף לתמונה, שוברות דיסטנס ומתלהבות זו מנעלי הספורט של זו.
אנחנו, הגברים, עומדים בצד ומדברים על המשחק של אתמול ועל העסקה שעומדת להיסגר עם החברה הנורווגית. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא אם נקבל דיבידנדים או לא. ביקשו מאיתנו לעלות לאוטובוס, עלינו אחד אחרי השנייה. הנהג לקח את המיקרופון, ניצל את דקת התהילה שהייתה לו ובירך את כולנו בנסיעה טובה. מחאנו כפיים. “כיתה ג'", זרק אחד העובדים לאוויר. כולם צחקו.
הבוס, הרשו לי לקרוא לו ככה, ממילא השם שלו לא יגיד לכם כלום, לקח את המיקרופון ודרש לקבל קצת שקט, במיוחד מהמנקה שהצטרפה אלינו והחליטה להציג את כל משנתה על מעשיו של הנשיא קצב לקול צקצוקיהן של שאר העובדות. “אני שמח שהשנה יש תפוסה מלאה לטיול", הוא אמר, “אני רוצה להגיד כמה אני גאה בכם, כל עובד שלנו לא נמצא פה לשווא, הוא נבחר בקפידה ואתם עושים עבודתכם נאמנה. הערב לא נצא לסיור לילי, בזכות אילנה מסוכנות הטיולים, שאגב מיד נעצור לאסוף אותה. ארגנו לכם צ'ופר".
“אני מתה", צעקה אחת העובדות, “מאז ירח הדבש שלי לא קיבלתי צ'ופרים". הבנות מחאו לה כפיים.
הבוס חייך ואמר “את הלילה נבלה בספא באמצע המדבר".
אני אומר לכם, ותצטרכו להאמין לי, שלמה ארצי יכול לכנס ארבעים פעם את קיסריה ולא לקבל תרועות כפיים כמו שנשמעו.
האוטובוס המשיך לנסוע. אחרי חצי שעה לקח שוב הבוס את המיקרופון ואמר שאנחנו עוצרים להפסקה קלה ב־M הדרך ואילנה מסוכנות הטיולים תצטרף אלינו. הוא נתן לנו עשר דקות. “מי שלא יעלה לאוטובוס בזמן יישאר פה וגם לא יקבל החזר נסיעות הביתה", הוא חייך.
ירדנו מהאוטובוס, הלכתי לשירותים ובדרך סימסתי לאשתי שעל כל יום שאני פה בגללה היא תצטרך למצוא איך לשלם לי. היא בתגובה שלחה לי “תהנה".
היא אף פעם לא הייתה חזקה בפלירטוטים.
“אתה בתור אל השירותים?", שאלה אותי בחורה גבוהה. כן, גובה זה בעיקר מה שאני זוכר ממנה.
“התור למגדל אייפל היה ארוך מדי", עניתי והמשכתי לסמס.
“אורך זה עניין של פשרה", היא ענתה לי.
הטלפון כבר לא עניין אותי כל כך, הרמתי את ראשי כדי לראות מי הבחורה החדה הזו, שהגיחה הנה פתאום תחת השמש הקופחת. “את שנונה", אמרתי לה.
היא חייכה. אחת מהעובדות בדיוק יצאה מהשירותים. הבטתי באישה הגבוהה ואמרתי “כנסי, קודם כל נשים".
“אתה ג'נטלמן", היא חייכה אלי ונכנסה.
חיכיתי בחוץ, היא שטפה ידיים ואני הבטתי בה. איך יד אחת מלטפת יד שנייה בתזמון ובעדינות מושלמים. היא קלטה את מבטי, השפלתי אותו ונכנסתי אל השירותים. עוד כמה דקות עברו, נהג האוטובוס צפר כמה פעמים, התריע שעוד רגע הוא נוסע. עליתי לאוטובוס ולא הבטתי אחורה. אולי את אחד הלילות הקרובים אבלה כשדמותה בראשי, אבל כרגע צריך לעלות לאוטובוס.
המושבים התמלאו. לפני שהתחלנו שוב בנסיעה, הבוס לקח שוב את המיקרופון ואמר “אתם הולכים לבלות הלילה כהוגן. הכל בזכות אילנה, שהצטרפה אלינו כרגע לטיול, תנו לה קצת כפיים".
כן, אתם כבר יודעים, נכון? היא עמדה שם, הבחורה הגבוהה שעכשיו קיבלה גם שם, אילנה. הבטתי בעיניה, לא מחאתי כפיים כמו כולם, רק חייכתי. היא חייכה אלי חזרה כמו מסגירה סוד. כשפסקו מחיאות הכפיים, והבוס הכניס דיסק למערכת ואמר שעכשיו נראה סרט קצר על פועלה של החברה, קרבה אלי אילנה, הגבוהה והיפה. היא שאלה “מישהו יושב לידך?"
עניתי “לא, גם בבית הספר הייתי מנודה". היא חייכה והתיישבה. כשהנוף הבורגני החל להתחלף בנוף מדברי קצת יותר, כבר ידעתי הכל על משפחתה, על הבעל שעזב ועל הילד שנפל מבטנה באמצע שירותים של קניון. סיפרתי לה על הנישואין שלי, על אשתי, איך התאהבתי בה כי הייתה המתולתלת היחידה בכיתה. כששאלה “היא עדיין מתולתלת?”, הבטתי בעיניה ואמרתי “לא, היא החליקה שיערה. בכלל, הכל אצלנו נהיה חלק מדי עם השנים".
“חלק זה משעמם, לא?", היא שאלה והוציאה מתיקה חטיף בריאות. “כן", עניתי ולא הוספתי.
הגענו. חילקו אותנו לחדרים והערב החל לרדת. לבשתי שרוואל ויצאתי החוצה להתבונן בשקיעת המדבר היפה. אילנה ישבה שם, על ספסל מעץ, ובידה המון דפים. “גם בעת שקיעה את עובדת?", שאלתי.
“אני חייבת לסיים לארגן לכם את כל הפעילות", היא אמרה לי, “אולי תעזור לי?".
“אם תראי איתי את השקיעה", התניתי.
כך עמדנו שנינו, על רכס הר יפה, מול השמש המתחילה לעצום את עיניה, לאסוף את קרניה ולסגת. “האהבה מרגיעה כקרני שמש אחרי הגשם", היא אמרה פתאום.
“זה שייקספיר, נכון?", הבטתי בה בחשש. “מאיפה לך?", אמרה. “גם אני הייתי בקורס משחק", צחקתי.
טוב, צחקנו שנינו. ומשהו היה טוב בצחוק הזה, ומשחרר ואמיתי, אבל חדלנו מהר, היה שם גם משהו מוזר שעמד על מפתנו של מעשה אסור שעלול להגיע.
“את יודעת", אמרתי לה, “אם לא הייתי נשוי...".
“אל תמשיך", ביקשה, “השמש שקעה, עכשיו אתה צריך לעזור לי עם הדפים".
וכך ישבנו שנינו בספסל באמצע המדבר, הרוח נגעה בשנינו, פיללתי לעצמי שתהפוך לסופה כדי שתקרב אותנו יותר. אבל היא נשארה רגועה, הרוח. כמו שהערב היה צריך להיות.
מאוחר יותר, בג'קוזי, בספא המדברי, הרמנו לחיים כל העובדים. אחרי כמה כוסות הערב נראה קל יותר. לא הייתה בו היררכיה, לא מניירות וגם לא חנופה. התחילו בדיחות פרטיות בינינו ואפילו הבוס הגדול פצח במחרוזת שירי ג'ניס ג'ופלין תמוהה.
רק היא לא הייתה. מדי פעם, בעיני, חיפשתי אותה. רציתי שתבוא, כמהתי לחיוכה ולצחוקה המתגלגל, אבל היא לא באה.
יצאתי לאט מהג'קוזי. שאר העובדים כבר הצטרפו לשירתו של הבוס. התנגבתי ונעלתי את נעלי הבד שקיבלתי. התחלתי לצעוד לאזור החדרים, רציתי לפגוש אותה. בפעם הראשונה בשנות נישואי רציתי להפוך אותם למחוספסים, רציתי מהמורות בשביל החלק, ורציתי תשוקה עם אישה גבוהה. זה כל מה שרציתי.
במסדרון, ליד הלובי, פגשתי בה, במקרה.
“תבלי איתי את הלילה?", לחשתי.
“ובבוקר? מה יקרה בבוקר?", שאלה.
לא עניתי.
“אתה יודע", אמרה לי, “עוד שבוע חג סוכות".
לפני ששאלתי לפשר שאלתה, כבר ענתה לי. “אם רוצים לעשות מצווה בשלמותה, צריך לישון בסוכה עד היגמר החג, אתה יודע?".
“יודע", עניתי.
“והסוכה שלי, הכי יפה, הכי מקושטת והכי גבוהה, אבל היא כמעט וקורסת".
“למה?", שאלתי, “למה היא קורסת?".
“כי עוד לפני שבא הבוקר עוזבים אורחיה את הבית, והיא קצה בכך, אתה מבין? היא התעייפה".
נשקה על לחיי אילנה הגבוהה ועלתה אל חדרה.
כשהגעתי אני אל חדרי, קצת צרוב ממילותיה, הבטתי בפלאפון, שבו חיכתה לי הודעה. “קניתי קישוטים לסוכה”, ענתה אשתי, “תחזור כבר, זה גבוה, אין סיכוי שאני אגיע".
חייכתי לעצמי. בראשי דמיינתי אישה יפה, עדינה וגבוהה שהייתה מקשטת כל סוכה שהייתי בונה לה.