במהלך שבוע החופש שלי ב"תפוח הגדול", הסתיו התחיל לגעת בניו יורק. העלים החלו לשנות את צבעם והחום הבלתי נסבל פינה מקום לטובת קרירות אופטימית.
נסעתי לכאן עם ס’, ידידה וקולגה ותיקה, שהדיכאון נוגס בה. בחייה המקצועיים הצלחתה כבירה. החיים האישיים זה סיפור אחר.
בזמן האחרון התמכרה ס' לשיח מנטרי על בדידות וריק. אחת לכמה שעות היא מתוודה בפני על הפנטזיה שלה, ההולכת ומתרחקת לדבריה, להקים משפחה. במקום העידוד שהיא מחפשת, היא מקבלת ממני נזיפות - היא חוטפת על הבחירות האחרונות שלה בגברים ועל היסטריית ההתמסדות, שהיא נתפסה לה בגיל צעיר. בתום ההלקאה אני מנסה שוב, בפעם האלף, להבהיר לה שהיא אטרקטיבית ומבוקשת, ובכל יום נתון עשרה גברים יהיו מוכנים להשליך את עצמם על פסי הרכבת למענה, אם הרכבת תגיע בזמן, כמובן. הציוריות בדברי לא מחזיקה - הטיעונים שלי מתרסקים ומפנים מקום למונולוג נוסף על מציאות חייה השחורה.
כדי להזרים קצת אופטימיות אני מניע מהלך של יציאה לשופינג. הכמיהה לילד עתידי מתחלפת בסיפוק שמניבים סניקרס ומשקפי שמש.
באחד מרגעי החולשה, במהלך שיטוטינו המשותפים, אני רוכש נעלי ריצה יקרות ומהודרות. המהלך, שנראה הגיוני בשעתו, הופך לעסק ביש כשמתברר שהמידה שלקחתי גדולה מדי. שלושה ימים אני רוטן באוזני ס’ על הצער העמוק שהדיספרופורציה בין הנעל לרגל מעוררת אצלי. אני מודה, באותם רגעים אני שונא את ניו יורק ואת הדורסנות הקפיטליסטית שלה שהפריעה לקונה תמים לרכוש נעל שתקל את ייסורי ההליכה.
להפתעתי מתברר שלמרות שזאת לא הכוונה, התלונות החוזרות שלי משכיחות מס' את אכזבת הרווקות לזמן מה. אבל הכול, כולל השיח המיוסר שלה, שב למסלולו ברגע שאני מוצא מדרס מתאים, והשנאה לתושבי המקום מתפוגגת.
בניו יורק אנחנו ישנים בדירה המרווחת של בן דודי דב. דב שנולד וגדל בארה”ב, הוא בן גילי, ולאחרונה עשה אקזיט מרשים, שהניב עבורו כמה מיליונים. דירת הפאר שלו ממוקמת בלב הסוהו, ואנחנו לא היחידים שגרים בה. חוץ מדב ובת הזוג שלו, גר בדירה סיקי מסתורי, שעובד בחברת המחשבים של בן דודי.
הסיקי חי ונע בין צללי הדירה. הוא נכנס ויוצא מהמקלחת המשותפת בשעות הערב, בחסות תאורה מוגבלת, בדיוק כשאנחנו מתמרקים לפני יציאה לבילוי לילי. כשהוא יוצא מהרחצה, זקנו ושיערו ארוזים בטורבן מגבתי מעורר פליאה, הוא ניגש בטקסיות למטבח ומרתיח נקניקיות שמדיפות ריח בלתי מוכר וקשה, ומתחם המגורים הזמני הופך לבומבי זוטא.
לעובד של דב יש ארון סודי שחבויים בו מיני מרקחות וכדורים. באחד הערבים כשחזרתי מבוסם ועליז הוצאתי מתוכו משחה בלתי מזוהה. ברגע של טיפשות טבלתי פיסת פרעצל בצנצנת סגלגלה ללא כיתוב וזללתי אותה. התוצאה היתה שנאלצתי לבלות את המשך הלילה בקירבת האסלה, כשזיעה וצמרמורת היו מנת חלקי.
אחרי שמונה ימי סתיו מקסימים נפרדנו מדב, מההודי ומניו יורק, ויצאנו בדרכנו חזרה לארץ הקודש.
במטוס לישראל, כשפני עטורים בזקן שחור, הרהרתי שוב במותו של אבא. חשבתי שאם הוא הצליח להיות מאושר גם ברגעים הכי גרועים שהחיים הציעו לו, אני בוודאי צריך להיות מסוגל לכך.
נזכרתי בטיול הבר-מצווה שעשינו ביחד לפני עשרים ושבע שנים בלונדון. במהלך הטיול אני רטנתי בלי הפסקה. כל חוויה או נושא היו קרקע לכעס ועצבים. איך הוא סבל אותי? אלוהים יודע.
אני זוכר שבצהרי אחד מהימים, התיישבנו בבית קפה קטן. הוא שתה בירה בזמן שהפה שלי המשיך להפיק תלונות בקצב. כשהאלכוהול החל לערפל את חושיו סיפר לי מה מניע את חייו: “בסוף כולנו נמות, לא משנה כמה תתלונן. השאלה היא רק איך נגיע לשם.” הוא אמר. בזמנו לא הבנתי את מה שאמר, וכעסתי שנמנע מלמלא את בקשתי לרכוש עבורי עוד המבורגר או בגד נוסף.
בערב הראשון בחזרה בארץ, כדי להפיג את יעפת הטיסה, יצאתי עם כמה חברים לבילוי. בבר פגשתי אמנית יפהפייה בשנות העשרים לחייה. היא הראתה לי עבודות שלה ודיברה על המחסור במשמעות בחיים. אני הקשבתי. אחר כך היא הובילה אותנו בין ברים ומועדונים ברחבי העיר, כשהיא מספקת לי אלכוהול בכל מקום. את הרוב שפכתי. למרות שהרגשתי מחוזר ומוחמא במהלך הערב, השתלטה עלי תחושה שאני כבר מבוגר מדי לדינמיקה הזאת.
כשהגעתי הביתה ניגשתי למחשב. ביקשתי לנסות להבין מה עושה אותי מאושר. התחלתי לפרוס בנק של רעיונות, והגעתי למסקנה שתוך כמה חודשים, אבין ואסיים את המדריך האישי שלי לאושר.
מעתה משימתי המדעית היא להפוך את אסופת הרגעים הנוכחיים של החיים לקובץ של אושר.
אני יוצא לדרך ואם יש לכם הצעות, אני כאן.