רצף הפיגועים מחייב חשיבה והיערכות מחדש. לא רק כדי למנוע את הפיגועים, אלא כדי לא להפוך את הטרגדיות משני הצדדים לחומרי בעירה של זעם ונקם.
כשבני זוג נרצחים לעיני ילדיהם, כשנערה פלסטינית נורה למוות (בצרורות מטווח אפס) בלא שהוכחה כוונתה לפגוע, אנחנו על ספו של (עוד) הר געש. בייחוד כשגל הפיגועים הנוכחי מלווה בבכחנליה "יהודית" נוסח השר אורי אריאל, הממלמל מיני לחשים על הר הבית.
זה בדיוק המקום והזמן שבהם אמור ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל דיאלוג מפוכח עם הציבור, וזה בדיוק המקום והזמן שבהם מגיח ביבי מחורבות מדיניותו. "אני שולח תנחומים למשפחה", אמר בוושינגטון אחרי רצח הזוג איתם ונעמה הנקין, והוסיף: "הרצח הזה לא יעבור בלי תגובה. אנחנו נמצא את המרצחים ונמצה עמם את הדין, ומעל הכל ננקוט פעולות כדי שיבינו שאין שכר לטרור”. משפטי המפתח הם: "הרצח הזה לא יעבור בלי תגובה" ו"אנחנו ננקוט פעולות כדי שיבינו".
הטרוריסטים של תג מחיר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. איתור הרוצחים והבאתם לדין הם לא הסתה לתגובה ולא "פעולות כדי שיבינו", אלא תביעה ציבורית ממערכות הביטחון והמשפט לעשיית צדק.
אין דרך בעולם לצאת ממעגל הדמים בלא להפסיק את ההסתה משני הצדדים, כפתיחה למכשיר העיקרי להפסקת האלימות - משא ומתן אמיתי. הבעיה היא שאין איש בעולם, כולל מרבית הציבור בישראל, שמאלי כימני, שמאמין לנתניהו שינהל דיאלוג ממשי עם הפלסטינים. התביעה ממנו אמורה להיות לפחות שיימנע מהסתה. "תגובה"? "פעולות"? אלו מילים ומשפטים מייצרי לגיטימיות המתכתבים עם תחושות בטן אספסופיות.
תמיד היה נתניהו המסית מספר 1. החל מנאום המרפסת בכיכר ציון לפני רצח רבין, עבור בלחישה לרב כדורי בבחירות 99, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" וכלה ב"ערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות" בבחירות האחרונות.
בימים הנפיצים האלה, כשההסתה היא מנוע הבעירה של האלימות, רצוי מאוד שהמסית, לפחות בעת הזאת, יידום.