זה אני בבר! הבדיחה שהצליחה להרגיע את המחלוקות בקיבוץ

במרסיי ובמחנה ארנס שבפאתי העיר הסתובבו רבבות יהודים עקורים, בעיקר מצפון אפריקה, מחכים לתורם לעלות על האונייה שתביא אותם ארצה. מתוכם הוצאנו את הצעירים שאין כיפה על ראשם לחוות הכשרה, שם הכנו אותם לחיי הקיבוץ החילוני, שאליו יעברו עם עלייתם ארצה, בלי לעבור במעברות. היינו בשנות ה-20 של חיינו, מלאי ביטחון שאין דבר טוב יותר לעולה חדש צעיר מאשר ללכת לקיבוץ. 

הרגשנו צורך עמוק לחסוך לצעירים ולצעירות את חיי המעברות שהכרנו, ומצד שני, להעשיר ולחזק את התנועה הקיבוצית לאחר הפילוג שכפה עליה "הזקן", פילוג שגרם לסבל אישי, לקרעים משפחתיים ולמכה אנושה לתנועה. לא שאלנו את עצמנו איך אפשר לשכנע צעירים, שגדלו בבית מסורתי, ללכת לחוות הכשרה ולהסכים לחיות בקיבוץ חילוני שאין בו אוכל כשר, שאין בו קידוש כהלכה בערב שבת ושאין בו... בית כנסת.

ההרגשה שאתה מעביר אותם על דתם ועל מסורת הוריהם ומביא אותם לגן עד הציוני-סוציאליסטי, לא הייתה קלה לעיכול, לנו ולהם. היו התמרמרויות והתקוממויות סוערות, ולא היה קל לשכנע אותם שאנחנו מעלים אותם על הדרך הנכונה. על כן, נהנינו – גם הם, גם אנחנו, לשוב לספר סיפור היתולי שכבש את צרפת של העולים באותן שנים. 

אין כמו בדיחה טובה להרגיע קונפליקט מוסרי: למסעדת פועלים הומה נכנס גברתן, בריון קשקשים, שזרועותיו מקועקעות ועיניו מחפשות טרף. הוא סגר את הדלת מאחוריו וקרא בקול גדול: "אני מחפש את בבר". להפתעת הקהל בקצה המסעדה קם בחור קטן וחלשלוש, דומה לצ'רלי צ'פלין. הוא התייצב מול הגברתן ואמר: "זה אני בבר". "אתה בבר?!", שאל ליתר ביטחון הענק, "כן, אני בבר". והבחור המגודל הכה אותו באגרופיו, השכיב אותו על הארץ זב-דם, והפליא בו מכותיו ובעיטותיו.

לאחר שהוא פרק את זעמו, הוא יצא מהמסעדה. לאט-לאט התאושש האיש המוכה, קם על רגליו, נאחז בשולחן וצעק בקול: "איך סידרתי אותו. אני בכלל לא בבר!".

"זה אני בבר", משוחק בכל פעם על ידי גדול וקטן, היה המוצא הקומי, המרגיע והמבדר, בכל פעם שהתחממו הרוחות בוויכוח הנצחי על איך אפשר ליהודי לחיות בקיבוץ חילוני. ומיד בתום "בבר" אני פותח בשיר האהוב על כולם "האמיני יום יבוא", ומן השירה עוברים לריקודים, הורה כמובן, וכך מתרככת המתיחות בדיונים הסוערים על מהות היהדות. 

אבל השאלות צצות ועולות: "מה אתם עושים שם למשל, בראש השנה וביום כיפור?", ואנחנו צריכים לומר את האמת המרה, ולעמוד חשופים מול התקפות של צעירים יהודים, שומרי מסורת. בוויכוח הם מסורתיים, אבל הם ואנחנו יודעים שהם אכלו ואוכלים בכל מסעדה צרפתית, בלי לבדוק את כשרותה, ולמעשה, השאירו את המסורת מאחוריהם, אבל מרגישים צורך להיאבק עליה. נגדנו. את המאבק הפנימי שלהם הם השליכו על המדריכים בני גילם.

ממרסיי הועברו הצעירים, שהמילה "קיבוץ" שלהבה את דמיונם, לחוות הכשרה שנקנו מאיכרים צרפתים, על כל תכולתן. "תכולתן" הכוונה לשוורים לחרישת את השדות, לבאר לשאוב מים ול.. דיר חזירים משגשג. גידול חזירים היה הענף המכניס ביותר לכל איכר ולכל הכשרה שהתיישבה על אדמתו.

והנה שוב קונפליקט. בגיל 23, לעמוד מול חבורה אינטליגנטית, ספוגה במוסכמות של מסורת, ולהסביר לה שהחזירים המגעילים הם שיאפשרו לנו לאכול לשובעה עד תום ההכשרה והעלייה הנכספת לארץ. למזלנו, הייתה אצל כל צפון אפריקאי הערצה לצרפת, לתרבותה ולמסורת שלה. חזירים באותה תקופה בצרפת, היו הדבר המרכזי בכל כפר ובכל צלחת. החניכים ידעו זאת ואנחנו הבטחנו שלשולחנות שלנו יגיע רק בשר כשר מהעיר הסמוכה.

היום, לאחר 60 שנה ויותר, אינני יכול להבין איך עשינו זאת. האמונה בדרכנו, דרך הקיבוץ, הייתה כה עמוקה, שהחניכים בכל הכשרה שאליה הגענו, בלעו את הגלולות המרות, לאחר ויכוחים סוערים, שרוככו על ידי הבדיחה הפופולרית "זה אני בבר" בביצועים שונים ומשונים, שהוציאו צחוקים מתגלגלים מן האנשים הזועמים. נמצאו, בלי קושי, מתנדבים לעבוד בדיר החזירים.

למען הפרנס,ה עשו גם הוריהם ממצרים ועד מרוקו, הרבה דברים לא כשרים. כמובן שאת בשר החזירים מכרנו, חזיר אחר חזיר, והלכנו לבאר לשאוב מין, כדי לרחוץ ולסבן את הידיים. אנחנו המדריכים היינו צריכים לשמש דוגמה.

אחרי אחת "ההופעות" של "בבר", קרא אחד החניכים: "ולכם בישראל אין בדיחות?". חיפשתי קונטרה ל"בבר" וסיפרתי להם בדיחה ממדורות הפלמ"ח: "שלושה בחורים עומדים ברחוב הראשי של תל אביב בחשיכה ומשתינים בקשת על לוח מודעות עירוני שעליו תלויה תמונתו של ראש העיר. מגיע שוטר, שורק במשרוקית וצועק עליהם: 'להכניס ולהפסיק!!', הם נשמעים לו והוא הולך לדרכו. ואז מוישל'ה אומר לשני חבריו: 'איך-איך-איך סידרתי אותו. הכנסתי אבל לא הפסקתי".

צחוק גדול פרץ מן החבורה והדרישה עלתה בשירה קולנית: "עוד בדיחה! עוד בדיחה!". פתחתי בשיר והערב הסתיים בשירה עברית וצרפתית שהכשירה את הלבבות ונתנה לנו מרגוע לקראת השינה.

למחרת הגיע מברק מן השליח המרכזי בפריז, להזכיר לנו שהגרעין הזה, שאנו מדריכים, יעלה לארץ היישר לתוך הצנע של דב יוסף. ועל כן, כך במברק, צריך להכין את החבורה לחיי הצנע בארץ ובקיבוץ, כגון ארוחת ערב עם חצי ביצה קשה וריבוע קטן של מרגרינה או חמאה. במילים "קשה בארץ וקשה עוד יותר בקיבוץ" הסתיים המברק. התייעצתי עם חנה. מצד אחד זאת הודאה ויש בה מעט היגיון, אבל חששנו להכעיס ולקומם את הצעירים, שממילא לא אכלו ארוחות גורמה בהכשרה. 

אשתי הפסיכולוגית הבטיחה לי שאין שום צורך להכין, פיזית, אנשים נורמליים למחסור ולקשיים למיניהם. וכך החלטנו שנינו שאת ההכנה לחיי הצנע נעשה בעזרת מילים בלבד. הסברנו להם לקראת מה הם הולכים. הקשיים של מחסור בארץ חדשה לא היו זרים להם.

את התרגול לקראת הצנע, חסכנו מהם ומעצמנו. לא יכולנו לראות את העיניים שלהם צופות בצלחת עם חצי ביצה קשה ושתי צנוניות, בארץ שבה כל התוצרת החקלאית הייתה בשפע ובזול, כשגם כך ההגירה מן הבית הייתה קשה לצעירים, גם בלי תוספות "ציוניות". המשכנו לאכול לשובעה, בניגוד להוראות.

היינו שולחים גרעין לארץ ומקבלים ממרסיי גרעין חדש. פעם ממצרים – "גושן" בלשון הסתרים שלאותם הימים, פעם ממרוקו, פעם מלוב ופעם מצרפת.

המעבר הישיר מהאונייה לקיבוץ, שנציגיו חיכו עם משאית בנמל חיפה, היה בלי ספק שער הכניסה הטוב ביותר לארץ שהייתה שקועה בצנע, ומספר תושביה הוכפל ושולש תוך שנים ספורות. הצנע לא היה קל, אבל הוא לא היה הדבר הכי קשה להסתגלות בקיבוצים. הגרעינים שהגיעו מההכשרות לא האריכו ימים בקיבוצים, אבל רבים וטובים מצאו בו את ביתם. עד היום. בית חם, שזה עד עבר משבר פוליטי קשה. מי התלבט יותר בשאלות הללו, אנחנו המדריכים, או הם החניכים? אינני יודע.

*

במקרה או שלא במקרה... שטויות! לא במקרה. את הדברים האלה כתבתי בימי הנוראים. אולי מעין כתב התנצלות בפני ועדת הקבלה לגן עדן. איך-איך-איך סידרתי אתכם, הקוראים. אין ועדת קבלה לגן עד. גן עדן אינו קיבוץ. כמו שקיבוץ אינו גן עדן. יש שם מחשב-על ובגוגל-גוד מופיעים כל מעשיו של העוד בשער, הטובים והרעים, ואוטומטית נפתחת הדלת לכאן או לכאן. לשבט או לחסד.