סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה צריכות להתכווץ. אין עוד להסכים, מן הבחינה הציבורית, שאדם אחד, גם אם הוא חכם לבלי שיעור, יכתיב לדרג הנבחר מה ראוי ומה לא ראוי על פי השקפת עולמו; יותר נכון, מה סביר בעיניו או מה לא מידתי בעיניו.
סמכויות כאלה אינן נתונות לאיש במדינות דמוקרטיות. למעשה, אין שום מדינה מתוקנת בעולם שמקיימת שיטת ממשל כה בלתי ראויה; שיטה הגורסת שיש מישהו, שאינו נבחר ציבור, שיכול להכתיב לנבחרי הציבור את שיקול דעתו שלו, פשוט פסולה מעיקרה. היא אינה יכולה להתקבל על הדעת, ואין עוד להתיר אותה.
מותר ליועץ המשפטי לממשלה לחשוב שהחלטה כזו או אחרת בלתי ראויה בעיניו או שמינוי כלשהו לא נכון לדעתו, אבל זהו. אין לו זכות וטו. הוא גם לא יכול “לאיים” על נבחרי הציבור שהוא לא יגן על ההחלטה בבית הדין הגבוה לצדק אם תוגש עתירה בידי אחת מן העמותות המבקשות לעצמן תפקיד של “נוטרי החומות”. יועץ משפטי שכך מאיים צריך להתפטר מתפקידו על אתר. הוא חייב להגן על כל החלטה של הדרג המדיני, בהיותו הדרג הנבחר בידי הציבור, ואין לו כל רשות שלא לעשות כך.
ואגב, שאלות של סבירות או של מידתיות אינן אף בתחום מומחיותם של שופטי בית המשפט העליון. הם מונו לתפקידם בגלל הידע המשפטי שלהם. כל החלטה המביאה בחשבון את השקפת עולמם אינה במקומה. אין לשופטים כל יתרון על נבחרי הציבור בעת שהם מתבקשים לשקול את סבירותה של החלטה כלשהי או את גדרי מידתיותה. התזה הידועה של אהרן ברק שהכל “שפיט” צריכה לעבור מן העולם. יש בה יסודות אנטי־דמוקרטיים.
יש חכמי משפט במקומותינו שמצביעים על שתי ועדות ציבוריות שכבר נתנו את דעתן בזמנו על היקף סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. האחת נועדה לפני עשרות שנים, ובראשה עמד אז שמעון אגרנט. השנייה נועדה לפני פחות שנים, ובראשה עמד מאיר שמגר. אבל מה שהדוגלים בשיטת המשפט הקיימת לא מספרים הוא שני דברים; ראשית, שסמכויותיו של היועץ המשפטי הפכו מאז למפלצתיות בהיקפן; ושנית, שמאז שבתפקיד הזה כיהנו ענקי משפט כמו אהרן ברק, מאיר שמגר ויצחק זמיר, תפסו את מקומם דרדסי משפט. הרי אין כל דמיון בין מני מזוז, למשל, לבין יצחק זמיר, כשם שאין כל מקום להשוואה בין יהודה וינשטיין לבין אהרן ברק.
ועוד דבר חייבים לזכור: מוסד היועץ המשפטי לממשלה פועל שלא מכוח חוק. הוא נולד אי שם בימי מלחמת העצמאות. במגילת העצמאות נקבע שהבחירות הראשונות יהיו לאסיפה המכוננת. הגוף הזה היה אמור לכונן חוקה ולהגדיר מוסדות כמו של היועץ המשפטי לממשלה. זה לא קרה, כידוע, שכן לאחר הבחירות הכריז על עצמו הגוף שנבחר כעל הכנסת הראשונה, וכל השאר היסטוריה. אז הנה, עתה הגיעה השעה לתקן מעט את ההיסטוריה המשפטית; יש להחזיר לבקבוק את השד שנקרא “היועץ המשפטי לממשלה” ולאפשר לנבחרי הציבור לשלוט.
די לנו בבית המשפט העליון, שנטל לעצמו סמכויות לא לו וקבע לעצמו שיש בסמכותו לבטל חוקים של הגוף המחוקק אם אלה “אינם סבירים” בעיניו או חורגים מ”מתחם המידתיות” שהוא בחר להגדיר לעצמו.