זה לא גל טרור, זו גם לא אינתיפאדה, זה מצב חדש, והוא לא עומד להסתיים בקרוב. גם אם נראה ירידה מסוימת באלימות בימים הקרובים, וסביר שנראה, האלימות והפיגועים לא ייפסקו: לא בשטחים, לא בירושלים וגם לא בתחומי ישראל. אל מול המצב החדש הזה ישראל צריכה לאמץ צעדי הרתעה חריפים יותר נגד המפגעים ומשפחותיהם, ולהביא להפרדה בין ישראלים ופלסטינים בכל מקום שאפשר.
בשנים האחרונות נהנינו ממעמד ה"וילה בג'ונגל" ומהמחשבה שגל הטירוף האלים ששוטף את האזור שלנו יישאר מחוץ לגבולות, אך בעולם המרושת של היום אין באמת גבולות, וזה היה עניין של זמן עד שאווירת האלימות הזאת תגיע גם לשכנים הקרובים וגם ממש לתוכנו, לתוך ישראל. זה לא התחיל בחודש שעבר, וגם לא בצוק איתן. כבר כמה שנים שאווירת האלימות בקרב הפלסטינים הולכת וגוברת.
מסביבם מזרח תיכון שחי ברובו על הסכין. הרשת מציפה אותם בסרטונים אולטרה־אלימים שמתעדים את זה - וזה משפיע. בסקרים שערכו צה"ל ומכונים אזרחיים עלה שיותר מ־10% מהפלסטינים תומכים באידיאולוגיית דאע"ש. זה שיעור התמיכה הגבוה ביותר בכל מדינות האזור. אחת לכמה זמן מגיע ניצוץ שמצית את האדים הרעילים האלה, והפעם אלה היו השמועות על שינוי הסטטוס קוו בהר הבית.
התחושה של רובנו היא של אינתיפאדה. גם התמונות המשתקפות מהטלוויזיה נראות דומות לאינתיפאדות שהכרנו. אבל יש עדיין הבדל משמעותי: הציבור הפלסטיני, ברובו המכריע, לא מצטרף לאירועים. גם אנשי התנזים החמושים של הפת"ח, הכוח המשמעותי בשטחים מלבד הרשות הפלסטינית, לא נוכחים בעימותים.
בקלנדיה, בצומת איו"ש ובקבר רחל אפשר לראות מאות צעירים מתעמתים עם צה"ל, אבל אלה לא האלפים שראינו באינתיפאדה הראשונה והשנייה. ביום שנראה את ההמונים או את התנזים לוקחים חלק בהפגנות, ונקווה שהיום הזה לא יגיע, אז יהיה אפשר לשלוף את המונח אינתיפאדה. כרגע, אנחנו עומדים מול גל אלימות וטרור שברובו הוא טרור של יחידים.
רוב הציבור הפלסטיני מרגיש שאין לו סיבה לצאת לעימות נוסף. אומנם הוא מיואש פוליטית, אבל רוצה לשמור על המעט שיש לו - פרנסה, חופש תנועה וחיים בסך הכל סבירים בהשוואה למה שקורה ברוב המזרח התיכון. אומנם יש לאירועים אפקט מצטבר, אבל עוד לא נוצרה מסה קריטית להתקוממות רחבה. אירוע משמעותי בהר הבית או עוד פיגוע קטלני של טרור יהודי יכול לעורר את המסה הזאת.
יש עדיין בולמי זעזועים יעילים ביהודה ושומרון, אבל הם נשחקים. הרשות הפלסטינית, למרות הצהרות ראש הממשלה, היא גורם מרסן ולא מלבה. היא לא חובבת ציון ועוד פחות מכך חובבת נתניהו. אבו מאזן החבול פוליטית אפילו לא מצליח לגנות את הפיגועים, אבל הוא ממש לא מעודד אותם ומנסה לשכך את האלימות.
מעט מדי ומאוחר מדי
בהקשר הזה מפתיע לראות את הריסונים הפועלים על עזה. בדרך כלל הרצועה מגיבה מהר לאירועים ביהודה ושומרון. אירועי שובו אחים בשנה שעברה הובילו את חמאס למלחמה, ואילו עכשיו - דממה מוחלטת. גם כאן, איש לא יכול לערוב שזה יימשך לעד, אבל הרציונל של חמאס שלא לגרור את עזה לעוד עימות גובר בינתיים על הרגש שלהם.
חמאס מהלל ומשבח את המפגעים הבודדים וקורא לעוד צעירים להצטרף אליהם, אבל בתנאי שזה יקרה בגדה ולא ברצועה. אותם מפגעים בודדים, שלרוב פועלים מתוך החלטה של רגע, יודעים שחמאס וגם הרשות הפלסטינית ידאגו למשפחתם, בין אם ייהרגו בפיגוע ובין אם ייצאו ממנו בחיים. הם יודעים שהמשפחה תזכה בקצבה נדיבה ובכבוד שמקבלת משפחת שהיד. את הידיעה הזאת צריך לערער.
הריסות בתי המחבלים שחודשו השבוע מתבצעות מעט מדי ומאוחר מדי. נראה גם שהן אינן יוצרות את ההרתעה הרצויה. אל מול המחבלים הבודדים שכבר בדרך ישראל צריכה לאמץ מדיניות ענישה תקיפה יותר: משלילת זכויות ועד הגליה לרצועת עזה. המפגע הבודד שמתלבט אם להסיט את הגה המכונית לתוך קבוצת ישראלים צריך לדעת שברגע הזה הוא דן את משפחתו לחיי אומללות. זה לא יעצור את כל המחבלים, אבל זה כן יגרום לרובם לחשוב עוד פעם אם זה כדאי.
בירושלים, על כל 5,600 השוטרים המוצבים בה, המשטרה מתקשה למנוע את הפיגועים בעיר העתיקה. פיגוע ועוד פיגוע ברחוב הגיא, הרחוב המאובטח ביותר בישראל, דורשים שינוי בסדרי הכניסה לעיר והצבת מגנומטרים בשערים. מספר גלאי מתכות הוצבו אתמול כפיילוט, אבל חייבים לבצע בידוק יסודי יותר בכל שערי העיר העתיקה.
נכון שזה יקשה מאוד על החיים וידרוש מהמשטרה עוד עבודה רבה, נכון גם שיהיו מחבלים שיצטיידו בסכין בתוך העיר העתיקה, אבל אין מנוס מבדיקה קפדנית יותר בשערים, שתמנע את הקלות הבלתי נסבלת של פיגועים שם היום.
גם החלטת ראש הממשלה לאסור על ביקורים מתוקשרים בהר הבית היא צעד בכיוון הנכון, אף שנכון היה להכריז עליו שבועיים קודם לכן. הר הבית הוא האזור הנפיץ ביותר, ושם חייבים להביא לרגיעה. תפילות יום השישי שיתקיימו היום בהר והיכולת לסיים אותן ללא אלימות, יהיו אינדיקציה חשובה להמשך.
דווקא בקו התפר בבירה נחלה המשטרה הצלחה. לאחר שנים של הימנעות מכניסה ומאכיפה בכפרים הפלסטיניים של ירושלים, העובדה שהיום כוחות משטרה ומשמר הגבול נוכחים בכל הכפרים האלה, מרחיקה את האלימות מהשכונות היהודיות שעל התפר. העימותים עברו לתוך הכפרים, ובשכונות הישראליות - ארמון הנציב והר הצופים - מרגישים את האלימות פחות.
אבל כדי להשיג את זה רוקנה המשטרה את רוב מדינת ישראל משוטרים והעלתה אותם לירושלים. מתישהו בקרוב הם יחזרו למחוזות שלהם, וקו התפר יבער שוב. ירושלים משוועת לעוד כוח משטרתי קבוע, ויותר מזה: להפרדה. הדבר היחיד שיאפשר לתושבי הקו הקדמי בשכונת ארמון הנציב לשוב הביתה בשעות הערב בלי חשש לאבנים ולבקבוקי תבערה הוא חומה שתפריד בינם לג'בל מוכאבר.
בשביל זה צריך להכיר בעובדה שירושלים לא באמת מאוחדת, ולהתחיל לחצוץ בין האוכלוסיות. מי שמצפה שעיסאוויה וצור באהר יהפכו לשכונות שקטות ונעימות בירושלים הישראלית - כנראה לא מכיר את הכפרים האלה. כן, רובם עובדים בירושלים המערבית, והם גרים לצד שכונות יהודיות כבר שנים, אבל הם היו ונשארו חלק מהחברה הפלסטינית.
כל זה מחזיר אותנו לשאלה הבסיסית ונטולת התשובה: מה ישראל רוצה? באילו גבולות היא רוצה לחיות? בראיון האחרון שנתן לפני מותו, אמר האלוף בני פלד ז"ל, לשעבר מפקד חיל האוויר, כי ישראל מעולם לא הפעילה את כוחה כדי להביא הישג מדיני. תמיד עסקה במה הצד שני דורש בתמורה לשלום, ואף פעם לא ניסתה לבוא אל הצד השני ולהכתיב לו, מתוך עמדת כוח, איזה הסדר היא רוצה. אבל לשם כך, ישראל צריכה סוף־סוף להחליט בעצמה, עם עצמה, מה הם גבולותיה ומה ההסדר שבו היא רוצה להמשיך להתקיים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 10