יש להבהיר, אחת ולתמיד, לכל חסרי הסבלנות בקרבנו ולכל מי שקצה נפשו במרחץ הדמים שהערבים מבקשים לחולל בימים אלה: אין אופק מדיני. מדינה פלסטינית אינה הפתרון. לא לצדה של מדינת ישראל ולא בכלל.
אריאל שרון חשב להפיס את דעתם של הערבים ולאותת להם שהוא רוצה שלום - אולי משום שרצה להסיח את הדעת מכתבי האישום שהוא ובניו צפויים היו לקבל ואולי בגלל סיבות נעלמות אחרות - אבל במזרח התיכון יש לנסיגות רק משמעות אחת; הצד הנסוג נתפס כמי שחושש מפני עימות צבאי. ארגוני הטרור - חיזבאללה, חמאס וכל השאר - הבינו מהר מאוד שהבטן הרכה של המדינה היהודית היא בעורף האזרחי, שבקרבו יש רבים שאינם מוכנים לקבל שארץ ישראל נקנית בייסורים ושעוד נשלם בדמים רבים על רצוננו להיאחז במקום הזה.
מה שקיבלנו בעקבות הנסיגה המבישה מגוש קטיף הוא “מדינה” שנשלטת בידי ארגוני טרור. וזה מה שצפוי לנו אם נסכים לעוד “מדינה” ביהודה ובשומרון. היא לא תהיה “מפורזת” אפילו יום אחד. אין חיה כזאת בעולם המושגים של המוסלמים. היא תתמלא חיש קל בארגוני טרור כורתי ראשים.
ועוד דבר יש להבהיר למוכרי האשליות לסוגיהם: הערבים לעולם לא יהיו מוכנים להצהיר שלאחר שהם יקבלו מדינה־מינוס ביהודה ושומרון, הם יזנחו את הדרישה לקבל גם את השטחים שנכבשו ב־1948 או יוותרו על מה שהם מכנים “זכות השיבה”. מנהיגיהם מדברים על כ־7 מיליון “פליטים” שרוצים לחזור למקומות היישוב שמהם “גורשו”, לטענתם, במלחמת העצמאות שלנו.
אז הנה הסצנריו המפחיד הבא: אנחנו נגרש מבתיהם מאות אלפי יהודים כדי לפנות מקום למדינה פלסטינית, ובתמורה נקבל ארגוני טרור אסלאמיים ליד כפר סבא, חדרה וראש העין, שיהפכו לערי גבול, ועוד פיגועים ועוד אינתיפאדות, כדי שנמשיך לסגת ממקומות שנכבשו במלחמה שפרצה לאחר שהערבים סירבו לתוכנית החלוקה שהציע האו”ם ב־29 בנובמבר 1947.
ואם הם סירבו אז, הם לבטח לא יסכימו היום למדינה יהודית בגבולות הקו הירוק. כל מי שאומר אחרת, פשוט מבקש לאחז את עיניו של הציבור שלא לגמרי מתמצא בפרטי הסכסוך. פרס ורבין, בזמנו, חתמו על הסכמי אוסלו, שהבטיחו לערפאת עולם ומלואו, והתוצאה לא הייתה שקט ושלווה. הערבים פשוט המשיכו לעשות את מה שהם עשו מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאות יהודים נרצחו ברחובות הערים. לא רבין ולא ברק ולא שרון הצליחו לעצור את תאוות הדמים של הערבים. אולמרט ניסה אף הוא את כוחו, וקיבל את מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בוועדת חקירה.
צריך פשוט לחרוק שיניים ולהוכיח ל”מפגעים הבודדים” שלעולם לא נוותר על זכותנו ההיסטורית על כל ארץ ישראל. הן הערבים היושבים בתוך גבולות הקו הירוק והן אלה שיושבים אי שם בשטחים שנכבשו ב־1967 צריכים להפנים שהמדינה היהודית היא עובדה קיימת - ומי שלא רוצה בה, או מבקש לערער על עצם קיומה, דמו יהיה בראשו.
היהודים אינם עוד חסרי אונים, וכדאי שגם באירופה האנטישמית, משתפת הפעולה עם הכובש הנאצי בזמנו, ילמדו זאת.