בתוך כל הרעות של הימים האחרונים, הייתה בשורה אחת שהכאיבה לי במיוחד. זו הייתה הידיעה על מותו של נעים עריידי. עריידי היה משורר וסופר מחונן. הוא היה אדם נפלא בחדות ההבנה שלו, במקוריות המחשבה וביכולת הניסוח. הוא נפטר בן 65, גיל שעל פי חוקי המדינה אפילו אסור בו לצאת לפנסיה. ספרי השירה שלו, ספר הפרוזה והמחקרים הספרותיים שכתב יישארו בתרבות העברית לכולם לתמיד. את התמונות מהמגעים האישיים עמו אצטרך לשמור בלבי.
כדרוזי, נעים האמין בגלגול נשמות, ואני כבר מקווה לפגוש את מי שנשמתו התגלגלה בו. הלוואי והוא יהיה אותו אדם כמו נעים. כמשורר שכותב גם בערבית וגם בעברית הוא הוזמן הרבה פעמים לחו"ל. פעם כשהוא חזר מסין שוחחנו, ומתוך השיחה עלה משפט שנצרתי. הוא סיפר מה שכולם יודעים: "הסינים שפגשנו מעריצים את ישראל ואת העם היהודי. הם חושבים שהיהודים הם העם החכם ביותר בעולם". ובכן, מיד שאלתי אותו אם הוא לא רצה לספר לסינים עד כמה היהודים לא חכמים לפעמים. הוא ענה לי במילים שלא אשכח: "לגבי היהודים, אני מאמין בזאת כמוהם".
נעים עריידי נולד בכפר מע'אר בגליל, כאבותיו לפניו. הייתי בביתו, ומהסלון שלו צפיתי בכנרת. אחרי שירותו בצה"ל הוא למד באוניברסיטת חיפה ספרות ולשון עברית ומדעי המדינה, המשיך לתואר שני בספרות עברית והשוואתית, ובבר־אילן עשה דוקטורט בספרות עברית על שירת אורי צבי גרינברג. כד"ר, הוא לימד באקדמיה, פרסם ספרי שירה, הגיש תוכניות בערוץ 2 ועוד.
אחד משיאי הקריירה שלו היה מינויו לשגריר ישראל בנורווגיה. זו הייתה תקופה נהדרת בחייו, והוא הסביר את ישראל באותה אהבה לישראל שהייתה בו. או אז נפלה עליו האשמה של הטרדת עובדת בביתו. שירותו כשגריר קוצר, והוא הושב לארץ. זה הביא עליו משבר אישי לא קל. לא היה משפט, לא תלונות במשטרה. ממה שאני יודע, מדובר בדברי עובדת משק בית פיליפינית שטענה שהוא לובש פיג׳מה שמבליטה את איבריו. אנשים המכירים את הפרשה מקרוב טוענים שמדובר בתככים כנגדו בסגל השגרירות. בין אנשי משרד החוץ יש כאלה שמאוד לא אוהבים מינויים פוליטיים של כל מיני כוכבים מבחוץ. הוא עצמו הכחיש באוזניי את הדברים מכל וכל ואני מאמין לו. עכשיו הוא איננו כדי לטהר את הדיבה, אבל משיחות איתו אני יודע שזה כאב לו מאוד, ולי כואב כשכואב לאדם כמו נעים עריידי.
כשעריידי היה שגריר ורחוק מן הארץ שהוא אהב ומביתו שבגליל, ומבניו המשרתים כקצינים בצה"ל, הוא כתב שיר ובו השורות "מיום ליום הגעגועים הולכים וכבדים/ מלילה ללילה אני הולך וקל/ וחומר". כשגריר ישראל דרוזי הוא בילבל לגמרי את מוסכמות החשיבה של הנורווגים. "תבין", אמר לי, "הם אפילו לא יודעים שיש ערבים בישראל". וכשדיבר בערבית שוטפת עם הנציג הפלסטיני בנורווגיה בעת מפגשים, או כאשר ביקש מהנורווגים לבוא לישראל ולראות רופאים ערבים בכל בתי החולים וחברי כנסת ערבים המקבלים משכורת מהמדינה, הוא הכריח אותם לחשוב מחדש על השמצות ושקרים כלפי ישראל, כגון עלילת האפרטהייד.