תרחיש האימה: איך עוצרים אלפים שיחליטו לעבור מעזה לישראל?

1. מה שקורה על הגדר בעזה הוא תרחיש האימים האולטימטיבי של צה”ל. מה יקרה אם מאות אלפי פלסטינים פשוט יקומו ויילכו לעבר הגדר?

השאלה הזו כבר נשאלה בעבר. מתברר שגם כשכמה מאות פלסטינים עושים את זה, אנחנו בבעיה. שלא לדבר על כמה אלפים. ביום שישי זה נגמר עם שמונה הרוגים פלסטינים על הגדר, אתמול כבר היו חדירות. זה מזכיר מאוד את היום ההוא ברמת הגולן, שהפיל את האסימון אצל הרמטכ”ל בני גנץ. עכשיו מתברר שלא כל האסימונים נפלו. צריך לקוות שיש בארסנל של צה”ל ושל מערכת הביטחון תשובות לתרחישים האלה. היה הרבה זמן להתכונן להם. הם דוברו ותורחשו בהכנות ההן ל”צונאמי המדיני” המיתולוגי, שבסוף לא הגיע. יכול להיות שהוא מגיע עכשיו? יש בעולם לא מעט פטנטים לבלימת המונים. זרנוקי מים ואמצעים אחרים. הם צריכים להיות מוכנים ופרוסים מול הגדר, כל גדר, כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה ואין מרווח לטעויות. הייאוש בצד השני הופך את המצב למורכב, ועדיף להכין את הפתרונות עכשיו מאשר להסביר את הכישלון בוועדת החקירה אחר כך.

2. לפעמים יש קצת היגיון בשיגעון. שתי קרני אור מהוססות בתוך גל הטרור הנוכחי, משני כיוונים שונים: חברי הכנסת הערבים מהרשימה המאוחדת החליטו לדחות שוב את עלייתם להר הבית, שנדחתה מיום שישי להיום, וכנראה תידחה פעם נוספת. אנחנו רגילים לראות באחמד טיבי ובחבריו פרובוקטורים חסרי אחריות שהסתתם אמנותם, אבל נראה שיש שם חוש מסוים של אחריות. הרי בסוף רוב רובו של הדם שנשפך מגיע מהצד שלהם.

אם אכן דחו את העלייה להר הבית מהיום לתאריך אחר (נקווה שיהיה רחוק ככל האפשר), זו החלטה אחראית וחיובית. נדמה לי שמעורבים בה גם גורמים חיצוניים. כולם מבינים שלא זה הזמן לשחק באש. היא כבר משתוללת. מן העבר השני, היום אמורה הייתה לבוא לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק נפיצה של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, להסדרת מעמדה של החטיבה להתיישבות בחקיקה. החטיבה להתיישבות היא צינור המימון עוקף שקיפות של ההתנחלויות, והצעת החוק הייתה מעוררת סערה בין ימין לשמאל. ובכן, גם זה נדחה. סמוטריץ' אמר לי אתמול שדחה את ההצעה בשבוע ל"דיון מול צוות המנכ"לים שמטפל בזה". אני מקווה שהדיון הזה יימשך יותר משבוע.

3.המפתח להרגעת השטח הוא הפסקת ההלוויות. בימים הראשונים של האינתיפאדה הקודמת התחננו הגורמים השפויים בצד הפלסטיני (לא היו רבים כאלה) ל"כמה ימים בלי הלוויות". הבעיה עם ההלוויות היא שכל אחת מהן מפלסת דרך לבאה בתור. הלוויות הופכות למסעות הסתה־טורבו שמלהיטות את היצרים המגורים ומחישות את ההידרדרות. באינתיפאדה הקודמת צה"ל היה מוכן והדף את האלימות בשלבים הראשונים כמעט ללא אבידות, בעוד הפלסטינים קוברים הרוגים רבים כל יום. זה החריף את התסכול והם ניסו לאזן את המצב באמצעות מתאבדים. אף אחד לא רוצה להגיע לשם.

השאלה היא איך מאזנים בין הצורך לשמור על חיי אדם ולהגן על אזרחי ושוטרי ישראל, לבין המאמץ להפסיק את הקטל ואת מעגל הקסמים שבו כל הלוויה מתדלקת את השטח לקראת הלוויה שתבוא אחריה.

בהקשר הזה, הסרטון הוויראלי של האירוע בנצרת מחייב התייחסות. הסרטון הזה חורך את הרשתות בעולם הערבי ובעולם בכלל והצית אתמול את נצרת, חיפה ורמלה. אני מבין את ניצב בנצי סאו, שהסביר אתמול למשה נוסבאום שהיו מצבים דומים שבהם לוחמי מג"ב או יס"מ חמלו על הצעיר הפלסטיני עם הסכין וחטפו אותה בלב. ובכל זאת, נדמה לי שהסרטון האחרון מתאר מצב קצת שונה: עומדת אישה צעירה, בשמלה ארוכה, עם סכין ביד. סביבה בין שמונה לעשרה שוטרים ולוחמים מזוינים בתת־מקלעים ואקדחים. אף אחד לא בסכנת חיים מיידית. הצעירה הערבייה סטטית. לא זזה. לו הייתה עושה צעד לכיוון מישהו, אין ספק שצריך לירות בה מיד. אבל היא עומדת. ניתן היה לנסות לסגור את האירוע הזה אחרת. אנחנו חיים בעולם מצולם. לפעמים סרטון אחד יכול לעשות את ההבדל בין גל טרור נקודתי או זמני לאינתיפאדת דמים. זה ההבדל בין להיות צודק לבין לנסות להיות חכם. אנחנו לא בעיצומה של אינתיפאדת דמים (עדיין). מסתערים עלינו צעירים ערבים בני 16 עד 20, עם סכינים, עם מברגים, עם קולפנים. נדמה לי שעברנו דברים קצת יותר קשים מאלה. ושיהיה ברור: לא צריכה להיות שום טענה לאף אחד מאנשי הביטחון שצרו על המחבלת בנצרת. הם היו שם, לא אנחנו. הם עשו את המיטב. אסור לשפוט אותם מאולפן כזה או אחר. במשטרה צריכים לנתח עכשיו את הסרטון הזה ולהפיק לקחים לעתיד. אם הסיפור בנצרת היה נגמר בלי יריות, זה היה מסייע להרגעת האווירה. צריך לעשות מאמץ שכך זה ייגמר בפעם הבאה.

4. בקבינט הועלתה השבוע דרישה לגייס את האמריקאים להרגעת השטח. לא סתם אמריקאים, את הנשיא בכבודו ובעצמו. רק אובמה, בשיחת טלפון תקיפה למלך עבדאללה ולאבו מאזן, יכול לייצר את הלחץ הנדרש על שני אלה שיגידו, בקולם, שאין שום סכנה לאל־אקצא. שר החוץ בפועל, האיש המנהל את כל ענייניה הכמוסים ביותר של המדינה ואת קשרי החוץ הרגישים שלה, עו"ד יצחק מולכו, גויס למשימה הזאת. אני לא בטוח שאובמה התגייס. אני גם לא בטוח שהוא סובל כשנתניהו מזיע עכשיו. ראש הממשלה שלנו הצליח להעמיד את האמריקאים בפינה, אבל עכשיו מתברר לו שמהפינה הזאת הם לא באמת מתעניינים בנו. ובכל זאת, בימים האחרונים היו מגעים טרנס־אטלנטיים בין כולם לכולם וההחלטה לאסור עלייה על הר הבית לשרים ולחברי כנסת באה בעקבות מגעים צפופים עם רבת עמון. אם כל זה לא יעזור, צריך לקוות שביבי יגייס את שלדון אדלסון למאמץ. הוא הרי חשוב יותר בלשכת ראש הממשלה מנשיא ארה"ב, אז נראה אותו.

יש גם פוליטיקה. מחר ייפתח מושב החורף של הכנסת. זה יהיה מושב קריטי עבור נתניהו, ולא רק בגלל התקציב. ראש הממשלה נחוש לא לאשר בנייה בשטחים עכשיו. מאהל המחאה בראשותו של יוסי דגן מול בית ראש הממשלה לא יתפזר בקלות. במצב הדברים, אם לא תימצא נוסחה שתרצה את המתנחלים, עלול נתניהו להתחיל לשלם, על בסיס מזומן, בהצבעות בכנסת. יש לא מעט חברי כנסת שחייבים להתחיל לדאוג למקומם בפריימריז הבאים. הדרך היחידה לעשות את זה היא להתחיל להיעדר מהצבעות כחלק ממחאת הבנייה. בדרך הזאת יגייסו את המתנחלים שמחזיקים בהמוני מתפקדי ליכוד. כך אישר נתניהו בזמנו את הבנייה בהר חומה וכך הם עלולים לנסות ללמד אותו לקח עכשיו. הכאוס הזה יכול להאיץ את המגעים לאחדות, אם כי כרגע הם נראים קפואים מאי פעם. אין לאף אחד עכשיו סיבה אמיתית לחלץ את נתניהו מהבור שחפר לעצמו.