כן, זה נכון. בספר החוקים שלנו נמצא חוק "לא תעמוד על דם רעך" (תשנ"ח־1998). מקורו בצו המקראי המוסרי "לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט) ובפרשנות במסכת סנהדרין: "מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'".
הסרטונים ממצלמות האבטחה שהוצבו ברחוב הגיא שבעיר העתיקה בירושלים הראו כיצד מרצחים פלסטינים דוקרים למוות את אהרן בנט ופוצעים אנושות את רעייתו אודל, כשציבור הסוחרים והעוברים והשבים לא נוקפים אצבע אלא מביטים באדישות, כמעט בחוסר אכפתיות.
אחד מהמצולמים ברחוב אף הגדיל לעשות, ובזמן שהדם נשפך והזעקות עולות השמיימה, שתה בנחת מפחית הקולה שלו ואולי בידו השנייה החזיק דלי קטן של פופקורן, כאילו היה בסינמה סיטי.
בדיוק כדי להימנע מהמצבים הלא אנושיים הללו נחקק חוק "לא תעמוד על דם רעך", שבסעיף הראשון שלו נכתב: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו ולבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה בלי להסתכן או לסכן את זולתו". בסעיף נוסף בחוק נאמר כי הודעה לאחת מרשויות הסיוע - משטרה, מד"א והכבאות - תיחשב כאילו הושיט ידו לצורך חוק זה.
החולשה הניכרת בחוק היא שהענישה היא כספית ולא מאסר, ולכן ספק אם זה בלבד ייצור הרתעה אם אכן הרשויות המוסמכות יחליטו להעמיד לדין את האנשים ששהו ברחוב הגיא.
אם כבר יחליטו הרשויות המוסמכות לנקוט מהלכים משפטיים של העמדה לדין בגין ההתנהלות הפלילית של הצופים האדישים, מוטב ללכת על האופציה המחמירה יותר - סעיף 262 לחוק העונשין. סעיף זה עוסק בעבירה של "אי מניעת פשע", ונכתב בו "מי שידע שפלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו מאסר שנתיים".
לאחר רצח יצחק רבין הורשעה מרגלית הר שפי על פי סעיף זה, בנימוק שידעה על כוונותיו של יגאל עמיר אך לא דיווחה עליהן למשטרה, ונידונה למאסר בפועל.
כדי להכביד עוד יותר על עונשם של הצופים בפיגוע, יהיה אפשר לייחס לאותם נאשמים, ככל שיהיו כאלה, גם עבירת סיוע לפי סעיף 31 לחוק העונשין. סעיף זה קובע ״מי אשר לפני עשיית העברה, או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע״.
על מקרי פיגוע שהתרחשו בכבישים אל מול צופים אדישים, יהיה אפשר להחיל את סעיף העמדה לדין על עבירת ההפקרה, על פי חוקי התעבורה. סעיף זה קובע, בין השאר, כי ״נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה, או שבה נהרג אדם ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור... דינו מאסר 14 שנים״. אומנם החוק הזה יועד בעיקר להפקרה הנהוגה והשכיחה בתאונות דרכים, אך בפרשנות מתאימה ניתן להחיל אותו גם על מקרה מסוג זה.
כך או כך, בחוק הקיים יש כמה אפשרויות שעל פיהן אפשר להעמיד לדין את ציבור הסוחרים ואת עוברי האורח שלא עשו דבר כשלנגד עיניהם נפגעה משפחת בנט, אך מהלך כזה אינו פשוט כלל ועיקר.
ראשית משום שדרושה פרשנות משפטית נרחבת, הרבה מעבר לחוק הכתוב, ולא כל בית משפט מוכן להרחיב את גבולות הפרשנות עד כדי כך. נוסף לכך, הנטל הראייתי הנדרש במשפט פלילי אינו קל במקרים כאלה, ולבסוף,
משום שכנגד העמדה לדין בנסיבות האלה עלולים הנאשמים לטעון להגנתם שבחברה הפלסטינית סיוע אנושי מהסוג הנדרש על פי החוק הישראלי עלול להיחשב כשיתוף פעולה. וכמשתפי פעולה עלולים להוציא אותם להורג, כפי שנהוג מפעם לפעם בחברה הפלסטינית. אומנם על פי המבחנים הקיימים עד כה, זו לא טענה שתתקבל על ידי בתי המשפט בישראל, ולמרות זאת: אנו תמיד יודעים איך משפט מתחיל, אך לא תמיד יודעים איך הוא מסתיים.
בנסיבות העניין לא הייתי שולל את האפשרות להגשת כתב אישום תקדימי בעניין זה, ואף אם הוא ייכשל בבית המשפט, יהיה אפשר ללמוד ממנו כיצד עלינו לשנות את החוקים הקיימים כדי שכתבי אישום נוספים בעתיד יביאו לתוצאה המיוחלת.
וקריאת השכמה לרשויות
בהזדמנות זו, כשאנו עוסקים בטרור הרצחני ובתופעות הלוואי המכוערות שלו, ראוי לקרוא לגורמים המוסמכים ולומר להם מפורשות: הגיע הזמן להוציא אל מחוץ לחוק את ארגונו של השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, להכריז עליו כעל ארגון טרור ולהתנהג אליו בהתאם.
גם דמוקרטיה ליברלית ככל שתהיה, רשאית להגן על עצמה ולהיאבק, באמצעים משפטיים, נגד מחריביה ומהרסיה.