סוף החגים בא לגבר בדיוק בזמן. בדיוק כשהחליט לרשום את הילדים הלומי החופשה לפנימייה צבאית (לא בהכרח של צה"ל) וכשהחל למשש בארון אחר שמלת החתונה של אשתו, שמא מסתתר שם פתק החלפה שיאפשר לו להחזיר אותה לאמא שלה. בדיוק אז זה נגמר לו לגבר, לא דקה אחת מאוחר מדי - ואם על הדרך הרוויח גם כמה טיפות של גשם או לפחות הקלה בחום, הרי זה משובח.



הבעיה היא שעוד לפני שיספיק ללגום אפילו שני שלוקים של אוויר חופשי נקי מחופש, נופלת עליו תוגת השגרה. אצלי למשל הטריגר הוא תמיד איזה בוס דביל או קולגה שמדברים על כך שמעכשיו מתחילה השנה באמת וצריך לתת גז, מה שמזכיר לי את מורי לדורותיהם שידעו היטב איך להעכיר את מצב רוחי ביום הראשון שלאחר חופשת סוכות ולגרום לי להתחיל לערוג לחנוכה, עם משפטים כמו "זה הזמן לשנס מותניים ולהתחיל לעבוד קשה", כאילו הייתה העבודה הקשה בבחינת "פרס א.ד גורדון למפעל חיים" למי שהצליח לשרוד את תקופת החגים.



בצר לו נמלט הגבר–גבר אל עולם הדמיון. נשים רבות סבורות בטעות שגן עדן של הגברים מלא בנשים חטובות וזורמות להפליא. ובכן, לא שיש לנו משהו נגד הז'אנר הזה (תגידי מאמי, לזה מתכוונים כשמדברים על "העצמה נשית"?) אבל האמת היא ש"ארץ לעולם לא" של הגברים היא מקום מהוגן הרבה יותר משנהוג לחשוב. לא בכדי תיארתי בטור הקודם (זה שהחמצתם בגלל שנבהלתם ברגע האחרון מלהעביר את כל סוכות בארץ עם הילדים וקניתם דיל מוזל לכרתים, רק כדי למצוא את עצמכם בבורדינג עם כל יוצאי העיר ההיא שלכתוב כאן מפורשות את שמה יהיה מעליב - שלא לומר מסוכן) את תשוקתי לסרדיניה, שאליה אפרוש לגמלאות בגיל צעיר (יחסית) לאחר שספר שירי הזוגיות שלי "את טועה אם את חושבת שאכפת לי" יתורגם למנדרינית, שכן אותה ארץ מובטחת של הגברים היא מקום שבו טמפרטורת החדר לא תהיה לעולם מעל 16 מעלות וכל ערוצי הטלוויזיה ישדרו שידורי ספורט חיים. הוסיפו לזה גם מיני–בר חופשי ושירות חדרים - ואנו מתחייבים שלא לראות עוד אור שמש לעולם!



כן גבירותי, מאחר שאני יודע שלא תאמינו למילה שיוצאת לי מהפה, לא אכפת לי לגלות לכן את הסוד: כבר שנים שאתן מנסות לפצח לנו את הקופסה, לדעת מה מסתתר בנפשו המעונה של הגבר שלכן, איזה סוד הוא מסתיר (כלומר חוץ מהמבטים החומדים לעבר הסייעת השנייה, אף שהדיבור בין האימהות המקנאות הוא שהיא לסבית), מה בדיוק קורה בחלל שבין שתי אוזניו, אבל גם אם תצליחו לאכול את ראשינו למוות (בינתיים, סחתיין על המאמץ!) ולהיכנס לנו לתוך הקופסה השחורה, תגלו שאתן עומדות בחלל ריק וקריר עד כדי כך שבעוד שנייה תצא מירי נבו מאחורי המסך המרצד ותבקש שנחליש את המזגן. אומנם אנחנו כבר נמלטנו, אבל על הקיר מרוח גרפיטי שהספקנו לרסס איך ששמענו אתכן מתקרבות לאמור: עזבי אותי באמא שלך.



לא בכדי מתקיימת שוב ושוב השיחה הבאה בין זוגות נשואים לאמור:


"מאמי, אתה אוהב אותי?"


"נו בטח נשמה, אני איתך לא?"



בעיני נשים מדובר בתשובה שגויה המרמזת על כך שהן סוג של ברירת מחדל ולא בחירה מהלב (מניסיוני: תנו מספיק זמן לכל בחירה שעשיתם מהלב ואפילו המושג "ברירת מחדל" יישמע לכם לוהט!), הרי שעבור הגבר מדובר במחווה הרגשית הנאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כי הפשט של המשפט הזה הוא: תקשיבי מותק, אם נדמה לך שמישהו היה יכול לסבול את אכילת הראש הבלתי פוסקת הזאת, את הילדים המעצבנים שלך, את אובדן החופש לחיות את חיי כרצוני ואת העובדה שלא משנה כמה כסף ארוויח - זה לעולם לא יהיה מספיק... ובכן, אם נדמה לך שהעובדה שקשרתי את חיי בחייך עד שהמטפל הסיעודי מנפאל יפריד בינינו אינה אהבה, את מוכרחה להיות משוגעת. עכשיו זוזי, מתחילה מחצית שנייה.



וזה בדיוק העניין: לא האהבה (אתם מה זה לא מרוכזים היום), אלא העובדה שהמחצית השנייה באמת כבר החלה וזה הזמן שלכם לראות אם אתם יכולים לראות את עצמכם מנצחים בהרכב הזה או שמוכרחים לעשות חילופים לפני שנחטוף את (הילד) השלישי - ואז זה כבר אבוד.



וכך פוסע לו הגבר אט־אט אל תוך החזל"ש, מהורהר משהו, מביט בשמי סתיו חייו המתקדרים מעל לראשו ומייחל לאביב נעוריו, תוך שהוא מדחיק את העובדה שהסימן המובהק ביותר לאביב הוא חופשת הפסח של הילדים.