שנים נדרשו לי להבין שאפשר ללמוד הרבה על בני אדם בכלל ועל בני זוג בפרט, על פי התשוקה שלהם לאוכל. הצורה שבה אדם אוכל יכולה לגלות דברים רבים על אישיותו. האם הוא מתבייש לאכול לידך? האם הוא אוכל מהר מדי? האם הוא מקדיש מחשבה לפני כל ביס, או אוכל על הדרך מתוך סיר קר? האם את מסוגלת לרדת על דאבל המבורגר בדייט (סליחה מכל חברי הטבעונים) בלי להשתמש בסכין ובמזלג? (מה זה?) וכן הלאה.
על אף היותי אישה שחוקי ההיסטוריה הנוקשים - אלה האומרים: סתמי את הפה, יש בזה המון קלוריות - הוטבעו בה כמו בכל נקבה שהגיעה לעולם, אני חושבת שחציתי סוף־סוף בגילי הלא כל כך מופלג את מחסום האכילה בפ־ רהסיה. אני לא סופרת קלוריות (אבל עובדת קשה בחדר כושר), ואני לחלוטין לא מתביישת בעובדה שאני אוהבת לאכול. כן, גם בדייטים אם אני רעבה והוא אוכל יחד איתי. ובעצם, גם אם הוא לא. ובניגוד לתדמית שאולי יש לי בח־ שבון האינסטגרם, אני לא בדיוק חובבת את מסעדות היוקרה שיוצא לי מדי פעם לפקוד בענייני עבודה, ומעדיפה לחלוטין את מפגש הסטייק והקפה השחור עם הבוץ.
באחד המפגשים האחרונים שלנו, סבא שלי, הצבר המסוקס שאהב כל כך רגל קרושה, לקח אותי ל״קפה בתיה״ המיתולוגי בדיזנגוף. היה זה חול המועד פסח, המסעדה הייתה עמוסה ולא היה בה מקום לגפרור, אבל ניצלתי את הקשרים הדלים שלי ככתבת אוכל לשעבר, כדי לארגן לסבא רגל קרושה וגפילטע פיש עם הנכדה שלו, כי מי יודע מתי זה יקרה שוב. קיבלנו שולחן צדדי ומאולתר בתוך חלל ששימש מקום לאירוע משפחתי קטן של משפחת טופול המפורסמת. ״הנה ההוא טופול, טופול", אמר לי סבא ולא טרח להחליש את הקול. "אהלן וחג שמח״ נופף לו טופול הגדול מהשולחן ליד ועשה לסבא את החג. ״איזה איש הטופול הזה, מכיר אותו מהקפה״, הוא אמר ודחף מזלג קטן לתוך הג׳לי הרוטט שהוציא לי את התיאבון לגמרי.
אפילו הגפילטע פיש שאני די אוהבת, כי זה מזכיר לי את הסבתא התל אביבית והקרפיון באמבטיה, עמד לו על השולחן ונדבק בארומה היהודית של הרגל הקרושה ובקושי יכולתי להכניס אותו לפה. המלצרית נזפה בי, ״לארוז לך? לא משאירים אצלנו כלום״.
כשאני חושבת על המרכיבים הקולינריים שהפכו אותי למי שאני, אני דווקא לא מוצאת בהם מסורת עדתית אלא יותר אישית אוניברסלית. גדלתי במשפחה שבה מעורבות ארבע עדות מכל קצוותיה של שושנת הרוחות, מזרח ומערב, צפון ודרום. ההורים שאוהבים חיים קלים, ייסדו במשפחתנו הקטנה תרבות קולינרית מסורתית מיוחדת משל עצמם. היה אפשר למשל לדחוף בתרבות הזאת איזו פיצה בשבועות (כי יש בזה גבינה) או לחלופין מנות קבועות סטודנטיאליות שיגרמו לפסקל פרץ אהובתי והמנטורית האישית בענייני בישול, לאבד את השמיעה. אלא שאחותי ואני מחכות לכך בכיליון עיניים בכל חג, לפיצה ולתפוחי האדמה שמזכירים מדורה במדבר, ולאלתורים הקולינריים המופלאים, כאילו היו הממולאים והדגים של סבתא.
אוכל מאז ומעולם היה בעיני דבר נוסטלגי ורומנטי. גיליתי שאני נקשרת נפשית למזונות שונים ומשונים רק כי הם מרטיטים לי את הלב, ולאו דווקא בהקשר של מבחן הטעם. אני זוכרת למשל שאחרי הקונצרט הראשון והמפחיד שהיה לי בפסנתר, אבא שלי לקח אותי לבורגראנץ' (שוב סליחה מהטבעונים, אני מסתבכת כאן) לארוחת ניצחון, ומאז בכל פעם שאני זקוקה לעידוד מתחשק לי המבורגר. את הפיצה של ״נאפולי״ בחולון אני לחלוטין שומרת לאייל החבר הראשון שלי. חיזרתי אחריו בסתר במשך חצי שנה. בסתר - מכיוון שמאז ומעולם ידעתי שאני לא מסוגלת להתחיל עם גברים. רק לרמוז. וגברים, הרי לא מבינים רמזים. מכאן נובע שרוב חיזורי התת־קרקעיים היו נטמעים בחלל האטמוספירה ומשאירים אותי עם חור בלב, או עם שני משולשי פיצה על לבנים ביד.
כמה נשים שאני מכירה, מתפלאות שאני אוהבת להתעסק באוכל בדייטים ובכלל כחלק מאקט חיזורי, מה שבעיני מובן מאליו לגמרי. יש משהו מרגש באוכל. אם כי בניגוד לחברתי אוסנת, הבשלנית שאוהבת גם לטעום דברים חדשים מוזרים ורוטטים מכל הבא ליד, אני דווקא אוהבת להיצמד למוכר, לישן, לפשוט ולאהוב. עם הריגושים הקבועים, אך נטולי הדרמות הקיצוניות והסיכונים. פעם חשבתי שאני מפחדת, היום אני מבינה שאני פשוט לא צריכה לחפש יותר מדי רחוק ממני את מה שאני אוהבת באמת. מניחה שזה תקף לא רק לאוכל.