הם החזירו לפוליטיקה את השעמום, את השגרה. כך אפשר לסכם את העימות הטלוויזיוני בין המתמודדים של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות 2016. אבל היה זה שעמום מבורך של פוליטיקאים ומדינאית בעלי ניסיון וידע.
לא היו חילופי עלבונות. לא נשמעו האשמות הדדיות. לא נעשו התחשבנויות אישיות ואף אחד מחמשת המתמודדים לא ניסה להמעיט מערכו של יריבו.
בניגוד לעימותים הטלוויזיוניים במרוץ הרפובליקני, השואפים למועמדות הדמוקרטית דיברו, דנו, התווכחו והתפלספו על בעיות המעיקות על האזרח האמריקאי, על נושאים במדיניות הפנים ועל סוגיות במדיניות החוץ.
כצפוי, הילרי קלינטון בלטה בניסיון העשיר שלה כסנטורית וכמזכירת המדינה האמריקאית לשעבר, בידע שצברה בתפקידי הבכירים ובתבונה שרכשה בקריירה ציבורית.
ברני סנדרס היה נאמן לתדמית האידאולוגית של "דמוקרט סוציאליסטי" כפי שהוא מגדיר את עצמו, דיבר בקנאות על הפערים הגדולים בין עשירים לעניים ותקף את ההצטברות של העושר בידי יחידים בעוד האמריקאי הממוצע נשאר קשה-יום.
עם זאת, סנדרס לא שכנע באופן מרשים כי תדמית ה"אנטי עשירים" שעמה הוא כה מזוהה, היא תכונה חיונית הדרושה לנשיא ארה"ב.
מארגני העימות גילו נחמדות והבטיחו מקומות בוויכוח הטלוויזיוני לשלושה מועמדים שפרשנים קוראים להם "הרואים ואינם נראים". והשלושה, ג'ים ווב, סנטור לשעבר מווירג'יניה, מרטין אומאלי, מושל מרילנד לשעבר ולינקולן צ'ייפי, סנטור רפובליקני ומושל רוד איילנד לשעבר. השלושה לא הצליחו להרשים ולבסס את מעמדם כמועמדים בעלי סיכויים.
פרשנים העריכו כי המתמודדים הדמוקרטים בעימות הטלוויזיוני ישתדלו להתרחק מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולהדגיש את אי הסכמתם למדיניותו. אבל למעשה, בתשובות לשאלות השונות הביעו המתמודדים תמיכה ואהדה לנשיא אובמה - במיוחד בנושא של אי מעורבות של חיילים אמריקאים בסכסוכים אזוריים ומלחמות כמו בסוריה.