מי שנחשף לתכתובות במיילים ובקבוצות וואטסאפ שמשתתפיהן הם הורים לילדים במוסדות חינוך בימים האחרונים, יכול לחשוב שאנו מצויים בקטסטרופה בקנה מידה סופני.
דיווח לא ברור של עובדת בגן ילדים על אודות אדם שפנה אליה בערבית הולידה סיפור מתגלגל שקצהו הנגדי הוא "פיגוע דקירה בגן ילדים". לכל הדעות - ידיעה מזעזעת. חוץ מהעובדה שלא התרחשה.
זהו רק סממן אחד של החששות הכבדים וה"טבעיים", לדברי ראש הממשלה, שבהם נתונים ההורים (או רק האמהות, שוב, כדברי ראש הממשלה). אבל האמת היא שהחששות הפכו להיסטריה. השבתת מערכת חינוך עירונית שלמה, למשל, היא ביטוי להיסטריה. לא עדיף בימים כאלה שהילדים יהיו במקומות סגורים מאשר יסתובבו ברחובות? הרי ברור שלא כל מי שיושאר בבית יישאר בין ארבעה קירות.
גל הטרור המתעצם הזה, מפחיד ודרמטי ככל שיהיה, אינו מגיע לקרסוליהם של אירועים ביטחוניים אחרים שחווינו בעורף. אם באינתיפאדה השנייה ואם בסבבים מול חמאס בעזה.
נכון, יש כאן אלמנטים של הפתעה, של קושי להיערך ולהתגונן, ואולי גם של שובע. הפערים בין התקופות שבהן ביטחוננו האישי מופר קטנים והולכים. אבל החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנס להיסטריה כזאת. זה לא רק פרס לטרור, זה עידוד לטרור. הצלחה עצומה בכמה דקירות ויריות.
אין לזלזל בשום אירוע, ואי אפשר שלא לפחד. אבל בחישוב רציונלי, גל הטרור הזה עדיין רחוק מלהיות צונמי, ואולי אפילו עוד ניתן להרגיעו. בלי להתמחות בפסיכולוגיה, ניתן בהחלט להעריך שחלק ניכר מההיסטריה הגוברת והולכת בציבור נובעת מפמפום האירועים בתקשורת וברשתות החברתיות, ובראשן הפרסום הבלתי פוסק של סרטוני דקירות ו"נטרולים". זה העימות הכי ויזואלי שהיה לנו, והוויזואליה הזאת גובה מחיר נפשי, ובהמשך תגבה מחיר גם בחיי אדם.
אתמול כבר נדקר יהודי ש"נחשד בהיותו ערבי", רק בגלל שהוא ערבי לכאורה, ואנו קרובים מאוד לרגע שבו ינטרלו אנשים עם ידיים בכיסים, ליתר ביטחון. לא ברור מה מניע בן אדם להרים סמארטפון ולצלם ברגע שהוא רואה מחבל דוקר מישהו, אבל עובדה שזה מניע לא מעט אנשים.
הגיע הזמן להרגיע קצת ולהירגע עם סרטי הסנאף המשודרים במהדורות המרכזיות. הבנו, ראינו, מיצינו. עכשיו שדרו לנו חדשות. דברו איתנו על משמעויות. מה הביא אותנו עד הלום ומה האפשרויות לצאת מזה, למשל.
מעבר להגברת החששות והפחד, הסרטונים הללו הם עוד ניצחון למפגעים. בסופו של דבר, על פי בוחן המציאות, הפלסטינים מצליחים יותר לשכנע בטענותיהם על אודות "הוצאות להורג" ברחובות ישראל בעזרת הסרטונים הללו. זה נשמע מגוחך אולי, אבל זה עושה עבורם את העבודה, הרבה פחות משהסרטונים פועלים עבור ההסברה הישראלית.
בינתיים בעולם לא מדברים כמעט על הקורבנות היהודים, אלא סופרים את ההרוגים הפלסטינים, והסרטונים האלה, שאת כולם מצלמים יהודים בזירות האירוע, אף מסייעים לגייס עוד ועוד מפגעים בעלי מוטיבציה לפגוע ביהודים. אולי ההסברה הישראלית תצליח לסובב את הגלגל התודעתי, אבל את ההשפעה עלינו היא לא תצליח לשנות. נכנסנו להיסטריה. מוקדמת, מוגזמת, שלנוכח ההיסטוריה אינה מותאמת למצב. עוד לא מעט התמודדויות לפנינו, אי אפשר לאבד את העשתונות עכשיו.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל