משירת ההמנון על ידי שריל קרואו, דרך דיון ענייני, מהותי, נרגש וטעון בנושאים כבדי משקל, הגורמים לאמריקה להתחבט באשר לעתידה, ועד מטחי הפרידה המגלומניים של המשתתפים בדבר התאמתם להיות הדייר/ת הבא/ה בבית הלבן, היה העימות בין חמשת המועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית שיעור מאלף בהכרת המציאות האמריקאית של העידן החדש: באמריקה חיים זה לצד זה שני עמים שונים בתכלית, השרויים בחילוקי דעות אידיאולוגיים ופרקטיים, שטרם הגיעו לכדי מאבק מזוין נוסח מלחמת האזרחים, אך העימות ביניהם קשה, חמור ואנטגוניסטי מאין כמותו.
העם הרפובליקני שוחר טובת עצמו, נתון למרות הברונים השודדים העומדים בראשו, מעדיף את טובת העשיר והממוזל על פני המשתרכים אחריו באשר הם בני המעמד הבינוני, מהגרים, בני מיעוטים ומי שיונקים לקיומם מפטמת הממשל.
העם הדמוקרטי רחב אופקים, משכיל, מחויב למציאת פתרונות הולמים לבעיות המקיזות את דמה של האומה, מתחבט בניואנסים ובדרכים שונות להחזיר את אמריקה לסך כל אזרחיה והבטחותיה. זה לא פחות מנס ששני העמים הללו – המתעבים זה את זה באופן הדדי – טרם הגיעו להתנגשות חזיתית. בתשובה לשאלה המסיימת את העימות מי בעיניהם יריבים ראויים לכבוד, ענתה הילרי קלינטון "הרפובליקנים" וצחקה.
מי שמצליח לעכל את הרעיון המונע על ידי תקשורת חמדנית ותאבת רייטינג וריגושים, שהעימות התקיים שנה פלוס לפני מועד הבחירות שבאמריקה אינו קפריזי אלא יצוק בבטון; מי שהבין את העקיצה בקיום העימות בלאס וגאס, העיר שהיא ביתם וארגז החול של רפובליקנים כשלדון אדלסון ודונלד טראמפ - הצליח להתפנות לחמשת המועמדים, שהסתייפו מילולית על הבמה בעימות ארוך, קצבי, ממצה וסוער לעתים, ובעיקר לא משעמם. חמישה מועמדים ולא ה־16 – חלקם מפרפרים מחוסר חמצן – במקצה הרפובליקני.
טוב היה אילו נשאר לינקולן צ'אפי בבית. ג'ים ווב נשמע חלק מהזמן כמי שהגיע בטעות לעימות של המפלגה הלא נכונה. מרטין אומאלי אמר דברי טעם רבים והצליח לבטא את דעותיו.
אך העימות היה בין הילרי קלינטון הטוענת לחדר הסגלגל ומצליחה לא להיות גרוגית מהמהלומות שהיא חוטפת, לבין ברני סנדרס, הקשיש בעל העיניים המנצנצות במשובה, הממזר הפוליטי שבא לגנוב את הבכורה ומי שמזכיר לרבים את הדוד הקומוניסטי שעישן "שרתון" משולחן החג, שצעק את הרפליקות המקוממות והנועזות ביותר שנועדו לאמלל את קרוביו הבורגנים.
מהעימותים הרפובליקניים שהיו משופעים בליצני קרנבלים, מפריזים בערכם, גונבי דעת, אגואיסטים הרואים בכוח ערך ולא אמצעי לשינוי ובובות פוליטיות המונעות על ידי אדוניהן הסמויים מהעין, לא ברור היה כיצד תצא אמריקה טובה וחומלת יותר. בלאס וגאס דיברו חלק מהמועמדים בדם לבם וזעקות הקרב שלהם היו הדבר עצמו ולא חיקוי תפל שלו.
למרות מוקדי חולשתה הברורים, המפלגה הדמוקרטית כאשר היא במיטבה, היא שדר מהעתיד.
מי שהאזין לדבריהם של קלינטון וסנדרס ולהבדלים הלא דרמטיים בתפיסת עולמם, שמע חזון בוסרי אך ישים, מפת דרכים לדרכי מילוט וניווט מהמצוקות השונות הצרות על אמריקה. הוא שמע יומרה להפליק על ישבנו ההרפתקני של ולדימיר פוטין, רעיונות מהפכניים להקל את נטל עלות הלימודים האקדמיים, הבטחה לא להניח יותר מגף אמריקאי במלחמות סרק מעבר לים, הבטחה לפשט את קליטת המהגרים, לפרק את מערכות הציתות הלא חוקיות, לצמצם את חופש המחיה של מוקדי הכוח והממון הנכלוליים וליישר קו עם החוקים החברתיים בעולם.
מי שמאמין בערכים הללו ובתקפות ההבטחות, יתקשה שלא להגיע למסקנה כי הילרי קלינטון – אף שהלב יוצא לדוד המהפכני וטקטיקת הגרילה שלו – היא המועמדת הדמוקרטית היכולה לשמור על הבית הלבן.
למרות הפופולריות שממנה הוא נהנה בימים אלה, ספק אם סנדרס הוא טעם נרכש לאמריקה כולה. היו רגעים שבהם גילו המתקדם ניכר בו היטב. מי שלא בא, ג'ו ביידן, שישיבתו על הגדר מתחילה לאבד מחִנה, לא הטיל צל כבד כלל על העימות המרתק, המאלף והאנרגטי שלשום בלאס וגאס.