1. יש משהו לא הגון בחלק גדול מהביקורת שהאופוזיציה מטיחה עכשיו בבנימין נתניהו סביב גל הטרור הנוכחי. ראשית, משום שאין ויכוח על כך שהעילה המרכזית לפיגועים ולרציחות - "מסגד אל־אקצא בסכנה" - היא עלילה שאין לה שום בסיס במציאות. שנית, משום שגם קוסם אינו יכול לנצח טרור כזה בתוך יום, ואת דרך הטיפול של ראש הממשלה במתקפת הסכינים הזאת יהיה אפשר לבחון רק לאורך זמן. שלישית, משום שכאשר אבו מאזן מדבר עלינו במונחים של רוצחי ילדים, מוטב לו - למי שמכר אותו כל השנים כסבא הטוב, כמבוגר האחראי וכאופציה המתונה - שיחריש.
אבל כל זה לא יכול לשמש כתב הגנה עבור ראש הממשלה. נתניהו, ואת זה כבר אפשר להגיד בפה מלא, הולך ושוחק בהתנהגותו המהוססת, באמירותיו הסותרות ובמדיניותו החלשה, את כל מה שיקר וחשוב לנו. לא בביטחון פוגע יו"ר הליכוד אלא במשהו עמוק הרבה יותר. באמונה בצדקת הדרך. נתניהו מחליש את מעמדנו בירושלים, מרסק את הלגיטימיות של מפעל ההתיישבות ושומט את הקרקע תחת הטענה לזכותנו על מקום בית מקדשנו.
בפרפרזה על ה"כן ולא" של שמעון פרס מתעמולת הבחירות של הליכוד ב־1984, אין כמעט נושא בעל חשיבות שנתניהו לא אמר לגביו בשנים האחרונות דבר והיפוכו. עד כדי כך שכמעט בלתי אפשרי לדעת מה הוא באמת חושב, מה הוא רוצה ולאן הוא חותר.
על נושא המדינה הפלסטינית נדמה שכבר נאמר הכל. קודם, ב"נאום בר אילן", הוא הביע תמיכה ברעיון; לפני הבחירות חזר בו ממנו; ורגע אחריהן חזר בו מהחזרה.
אבל המדינה הפלסטינית זה כלום. בנאומיו האיש אינו משאיר ספק בנוגע למה שהוא חושב על ההתיישבות ביהודה ושומרון. ארץ ישראל כולה שלנו, לנצח נצחים. ובשטח? בשטח זה כמה שנים שנתניהו לא מאשר תוכניות בנייה מעבר לקו הירוק. בני כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים וליכודניק ותיק, אמר לי השבוע ששום תוכנית בנייה לא אושרה אצלו מאז חזר נתניהו לשלטון לפני שש שנים. חיים לוינסון הראה השבוע ב"הארץ" כיצד ב־20 השנים האחרונות בנה נתניהו ביו"ש פחות מאהוד ברק, פחות מאהוד אולמרט ופחות מאריאל שרון. פחות מכו־לם.
אם השמאל רוצה לחזור לגבולות 67' ולכן מתנגד לבנייה, זה מובן ולגיטימי. אבל כמה זמן עוד אפשר להמשיך עם הבלוף הזה של להישבע אמונים לארץ ישראל, לבקר ערב הבחירות במכינה בעלי ולאסוף שם קולות, ובמקביל לא לאפשר להניח שם בלוק? כמה זמן אפשר לעבוד על כולם? אם נתניהו היה מסביר שהוא בונה רק בגושים, שהרי עליהם אפילו בוז'י הרצוג לא מתכוון לוותר, היה אפשר אולי להבין מה הוא רוצה. אבל מעלה אדומים? איך אפשר להבין הקפאה בפועל של תכנוני בנייה בהיקף ענק שכזה? הרי אין איש שפוי במפלגות הציוניות שחושב שמעלה אדומים לא תישאר על כנה בכל תסריט שהוא. אז מאיפה בא הרעיון לאסור עליה התפתחות?
חשוב להבין שסוגיית הבנייה אינה עוד עיסוק בפתרון בעיות דיור. מדובר בתפיסת עולם. בהצהרת כוונות שאין חשובה ממנה. מקצה העולם ועד קצהו מביטים בראש ממשלת ישראל ומבקשים לדעת מה עמדתו. בית אל שלנו או לא? אריאל מועמדת להריסה או לא? החלטנו להישאר במקומות הללו או לסגת מהם? כי אם ראש הממשלה לא בונה במעלה אדומים - הפרשנות הבינלאומית ברורה. מעלה אדומים בסימן שאלה. מעלה אדומים אינה כמו נס ציונה. מעלה אדומים מתנדנדת. לא הרצוג החליט על כך, נתניהו החליט. נתניהו, בהסכמה בשתיקה של נצי הליכוד ושל מתנחלי הבית היהודי, מודיע בפומבי לעולם כולו שההתיישבות בעייתית.
אבל למה ללכת עד מעלה אדומים? בשנים האחרונות, זאת יודע כל חבר בוועדה לתכנון ולבנייה, אין אפשרות לבנות בחלקיה המזרחיים והצפוניים של ירושלים בלי אישור אישי של ראש הממשלה, אישור שאינו מגיע. למה? כי בכל פעם "לא זו העת". פעם זה האמריקאים, פעם זה הגרעין האיראני, פעם זה הצורך לגייס את העולם מול הטרור. ראש הממשלה יכול לעמוד שוב ושוב על במות בכל העולם ולהכריז שירושלים המאוחדת תישאר שלנו לנצח נצחים, הוא יכול גם לקבוע שלא ייתכן שמישהו יגיד לנו היכן לבנות בבירתנו והיכן לא, אבל מתברר שזה ייתכן גם ייתכן.
נתניהו, בהחלטותיו לא לבנות בירושלים, שם את בירת ישראל על שולחן המו"מ. במו ידיו. במו החלטותיו. במו מחדליו. וזה עוד בלי להתעמק בנסיגה של כל סמלי הריבונות הישראלית מחלקים חשובים בעיר ובהשלמה שלו עם מציאות שבה יהודים לא יכולים עוד לעלות לומר קדיש על קברי יקיריהם בהר הזיתים. אם בכל פעם שהממשלה עשתה קולות של בנייה ברמת שלמה היו שמים שם עשרה בלוקים, לא שכונה היה אפשר להקים במקום אלא מדינה עם 1.5 מיליון תושבים.
אין איש שפוי שיטען שאדם עם מודעות היסטורית כמו של נתניהו אינו מבין מהו הר הבית ומה חשיבותו של מקום המקדש. ומה עשה ראש הממשלה עם המודעות הזאת? העמיק העמק היטב את ההכרה שמדינת ישראל לא באמת מרגישה שיש לה מה לחפש במקום הזה. המסר ברור וגם קליט. אם חברי כנסת לא יכולים לעלות אל ההר, אם יהודים עומדים בכניסה מושפלים כשערבים נכנסים במסלול ירוק, כאילו הכוהן הגדול בא מגדודי אל־אקצא, אם מוסלמי יכול להתפלל ויהודי נעצר כשהוא רק ממלמל - המשמעות ברורה. ראש הממשלה לא חושב שזה שלנו. אין דרך אחרת להסביר את זה. אין איש שמתייחס כך למקום שהוא מאמין שהוא ביתו.
ואם מנהיג העם היהודי מתנהג כאילו הוא עצמו לא משוכנע ששם נמצא סלע קיומנו, מה לנו כי נלין על ג'מאל זחאלקה שגורס שלא בית מקדש עמד שם אלא מסגד.
אם נתניהו היה אומר משהו מכל זה לפני הבחירות, הייתי מחריש. אבל נתניהו סובב את כולנו בכחש - כך כשבטקסטים מלאי הפאתוס שלו על הבנייה בירושלים הוא נשמע כמו הורדוס; כך כשבהבטחות שלו בנוגע להתיישבות נדמה כאילו מדובר בדגם משופר של זמביש; כך כשהבטיח לנו ממשלה לאומית ורגע לאחר הבחירות החל לעשות הכל כדי לשלב בה את בוז'י וציפי, אלה שסיפר לנו שיביאו את דאע"ש עם טנדרים לירושלים ואותנו עם נגמ"שים לכותל. "הרצוג ולבני מסתירים את כוונותיהם לגבי ירושלים", הבהיל אותנו יומיים לפני הבחירות, ואנחנו אכן נבהלנו, "אנחנו שומרים על אחדות בירושלים. אנחנו בונים בירושלים. זו אינה דרכו של השמאל או של ציפי ובוז'י".
את דוח אדמונד לוי ז"ל אתם זוכרים? הרי כמעט ארבע שנים עברו מאז הקים נתניהו בעצמו את "הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון", וכמעט שלוש שנים וחצי מאז הגישה את המלצותיה. ומה קורה מאז? ראש הממשלה, שהזמין את הדוח הזה, מפחד לאשר אותו. עזבו את סוגיית הבנייה. נניח שיהיה אפשר להשלים מחר את כל מה שאנחנו לא בונים היום. אבל המסר. איזה מסר מעביר מנהיג המחנה הלאומי לעולם כולו? יהודה ושומרון שלנו או לא שלנו? ירושלים היא נושא לדיון או לא?
חמור לא פחות הוא שבמרובע היחסים של ארה"ב־אירופה־ישראל־הפלסטינים העמיד אותנו נתניהו על הצלע הנמוכה והחלשה ביותר. עמדת הנסחט הקבוע. עמדת הקורבן האוטומטי לכל ניסיון פרוטקשן. אנחנו גם לא בונים ביהודה ושומרון, גם לא בונים בירושלים, גם משחררים מחבלים וגם רואים בעיניים כלות כיצד הפלסטינים גם עושים טרור וגם אינם נדרשים לתרום דבר.
אם ראש הממשלה היה חושב שהוא נותן משהו על חשבון השלום שיבוא, מילא. אבל מכיוון שאחרי ברק ואולמרט אין איש אחד שחושב שהסכם כלשהו נמצא בפתח, ראש הממשלה יודע שהוא משלם במיטב כספנו עבור סחורה שלא תגיע לעולם. נתניהו משדר בעיקר חשש והססנות. כל מי שמסתכל עליו מבחוץ מבין בנקל שמדובר באדם שאפשר לכופף אותו. בראש ממשלה שלא נחוש בשום דבר. במי שבשיחת טלפון אחת באנגלית או בהערה אחת של דובר הבית הלבן אפשר להפוך כל החלטה שלו.
במזרח תיכון שבו החזק מנצח, בנימין נתניהו שם אותנו בעמדה של מי שהם גם חלשים וגם לא משוכנעים שהם צודקים. ואלה כבר לא עניינים טקטיים של עוד דירה בפסגת זאב או עוד גן ילדים ביצהר. אלה החיים עצמם.
ועוד הערה אחת. לפני הבחירות קראתי כאן לחברי העיתונאים להיות שקופים ולגלות למי הם מצביעים. לגבי עצמי סיפרתי שכמחאה נגד המתקפה הגסה נגד נתניהו אצביע לראשונה בחיי לליכוד. הליכוד עשה בדברים שלי שימוש בקמפיין. זכותו. חובתי שלי, דווקא על רקע כל זה, לא להסס מלבקר אותו.
2. יש מערכון אחד מצחיק במיוחד ב"חמישייה הקאמרית" שבו החברים מתחרים מי מהם היה האחרון שראה את יצחק רבין. נזכרתי בו השבוע כשראיתי בערוץ 10 את "לא חשבתי שהוא יצחק", סרט המתרכז בדמותו של דביר קריב, איש שב"כ בעברו, שכל מה שאפשר להגיד עליו זה שבניגוד לחברי החמישייה הקאמרית הוא "הראשון שראה". לא את רבין, את יגאל עמיר.
נדמה שכבר הרבה זמן לא היה כאן איש שהצליח לעשות מסע יחסי ציבור מרשים כל כך סביב סיפור שלו עצמו היה בו תפקיד שולי כל כך. קריב לא שירת בתפקיד בכיר כלשהו. הוא גם לא חקר את יגאל עמיר. אז מה הסיפור שלו? הוא הגיע ראשון למתקן בפתח תקווה שאליו נלקח עמיר מיד לאחר שנעצר, והספיק להעביר איתו כמה רגעים עד שהגיעו החוקרים האמיתיים.
שלל הראיונות והכתבות על קריב יכול לבלבל בקלות. אם שוכחים לרגע שקריב היה אז בסך הכל בן 27, אפשר היה לחשוב שמדובר במחזיק תיק רצח רבין בשב"כ. זה קורה משום שרוב אנשי השירות פורשים לגמלאות בלי לרוץ לתקשורת, מה שמשאיר את הזירה פנויה למעטים שכן עושים את זה, והופך כל מי שמתראיין לסוג של ראש שב"כ. ליאור אקרמן, בכיר לשעבר בשירות שהתראיין בעצמו לסרט, כתב בדף הפייסבוק שלו לאחר שצפה בו כי ציירו את קריב "כמי שעשה תפקידים לא לו וכאילו הכל נסב עליו, בזמן ששימש עובד זוטר".
אבל זה רק הרקע. הסיפור עצמו מעניין הרבה יותר. הסרט, יותר משהצליח להעלות בי מחשבות על הרצח, על רבין או על עמיר, גרם לי להרהר ללא הפסק מי האחראי למחדל שהביא אדם כמו קריב למקום עבודה רגיש כל כך. קריב, בפנים רציניות להחריד, מספר על דילמה קשה שעבר לאחר שיחה ראשונית עם הרוצח. "שאלתי אותו אם הוא רוצה קפה. הוא רצה. ואני מסתכל על הקפה ומתלבט. מתלבט אם לירוק לו בקפה או לא... הגיע לו שאני אירק לו בקפה. לא ירקתי".
לרגע אתה לא משוכנע אם זה סיפור אמיתי או פרודיה על משהו. אבל הקפה היה רק הפתיח. קריב, מתברר, החדיר למתקן החקירות, בניגוד מפורש לכללים, את האקדח שלו. "החלטתי שתי החלטות. אחת, שאני יורה ביגאל עמיר ומחסל אותו. השנייה, שאני עוד לא עושה את זה". אחר כך, בהמשך, הגיע גם הרגע של קריב לרצוח ממש. "צריך להרוג אותו. אני עם אקדח. אני צריך להרוג אותו. עכשיו... אני כבר אחרי שהחלטתי לעשות את זה".
קריב. אמיתי או פרודיה. צילום: אריק סולטן
כדי לחסוך מכם את המתח נספר שברגע האחרון, לאחר שתיאר את ידו המזיעה והרועדת, הוא בחר לא לירות. לא משום שבמדינה מתוקנת איש חוק לא יורה בנחקר, גם אם הוא מאוד מאוד לא בסדר ואפילו אם הוא רצח את ראש הממשלה, אלא כי "הבנתי שאם אני הורג אותו אז הוא ניצח, ואני לא רוצה שהוא ינצח".
היה רגע אחד במהלך הצפייה שהכתה בי ההכרה שדביר קריב הוא בעצמו סוג של יגאל עמיר. זה היה כשאיש השב"כ הסביר שחשב אז ש"בשביל מדינת ישראל צריך לשלם מחיר ולהרוג אותו". כשקריב אומר "אותו" הוא מתכוון לעמיר, אבל פתאום נזכרתי שזה בדיוק המשפט שאמר עמיר עצמו כשחיפש הצדקה לרצוח את רבין.
אבל מעבר לכל, הסרט הזה עשה שירות איום ונורא לשב"כ. במשך שנים מסבירים לנו שמדובר בארגון רציני. שיש שם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים קרי רוח ושקולי דעת שיודעים מתי צריך לעצור במעצר מינהלי כדי למנוע פיגוע ומתי צריך לטלטל כדי לחלץ מידע. ופתאום, כשרואים טיפוס מסוגו של קריב, כזה שמחפש איך לירוק לתוך הקפה של הנחקר שלו או איך לירות לו בראש באמצע החקירה, אתה שואל את עצמך אם לא כדאי לחשוב שוב לפני שנותנים אמון במה שקורה מאחורי קירות הארגון הזה.
ועוד משהו קטן. אם לא יגאל עמיר היה יושב שם אלא מחבל פלסטיני או סתם נחקר אחר, היינו מסתכלים על אנשים כמו דביר קריב כעל אנשים משובשים שלפני הכל מומלץ לקחת להם את הנשק ואת רישיון הנהיגה. העובדה שהירייה והיריקה תוכננו לפגוע ברוצח ראש הממשלה, היא ורק היא מאפשרת עדיין לדף המרצה של קריב לספר שמדובר ב"איש חינוך בנשמתו הלוחם למען הדמוקרטיה הישראלית".