1. מה שישראל חווה בימים אלה הוא טרור של מתאבדים. ה"גרדיאן" הבריטי חשף לאחרונה כי בדוחות המבצעיים של יחידות משטרה בארה"ב, חלק ממקרי ההרג של אזרחים בידי שוטרים מוגדרים כ"התאבדות", וזאת באותם מקרים שבהם אדם מתעמת עם שוטרים ומבצע מולם תנועה מאיימת, ובתגובה נורה ונהרג. הצעירים הפלסטינים שיוצאים למשימות ההרג שלהם יודעים שלא יחזרו בשלום. הם רוצים למות, או שלא אכפת להם למות ולהפוך לשהידים.
ולכן בעצם אנחנו עדים, לפחות במובן זה, לחזרה על דפוס האינתיפאדה השנייה, שהתאפיינה בטרור של מחבלים מתאבדים. כמובן שיש הבדל בין אז להיום. אז המחבלים נשאו על גופם מטעני נפץ כדי לגרום למותם של ישראלים רבים ככל האפשר. כיום, למרבה המזל, לפחות לפי שעה, הם מצוידים לרוב רק באבן, בבקבוק תבערה, בסכין או בהגה (ובמקרה אחד שימוש באקדח), ולכן לחובתם נזקף מספר קטן יחסית של קורבנות.
באינתיפאדה השנייה, שנמשכה כארבע שנים, נהרגו כ־1,000 ישראלים וכ־4,300 פלסטינים. לפי נתונים לא רשמיים, מאז 1 באוקטובר - שנחשב לתאריך המציין את פרוץ גל הטרור, עם רצח בני הזוג הנקין בגדה - נהרגו עד היום שבעה ישראלים. עוד כ־100 אזרחים, חיילים ואנשי משטרה נפצעו. בצד הפלסטיני נהרגו 23 בני אדם (11 בעזה, שבעה בגדה והשאר בתחומי הקו הירוק), ועוד כ־500 נפצעו.
יש כמובן הבדלים מהותיים נוספים בין שתי התקופות. האינתיפאדה השנייה הייתה מאורגנת. המחבלים המתאבדים השתייכו לארגונים. הם נשלחו למשימות מצד מפקדות של חמאס, של הג'יהאד האסלאמי, של פת"ח או של החזית העממית. לישראל היו כתובות להלום בהן בחזרה - התנזים של הפת"ח, תשתיות חמאס ומנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.
כיום זה שונה. כיום אין כתובת, אף על פי שאנו מתחילים לשמוע קולות מיואשים ומתוסכלים מהממשלה ומהקואליציה כאילו מדובר בטרור מאורגן, כאילו יש יד מכוונת. אותם קולות תמהים אם זה אפשרי שביום אחד, יום אחר יום, יתבצעו במקביל כמה אירועי טרור בכמה מוקדים מרוחקים זה מזה - ירושלים, רעננה, קריית גת, מגדל העמק, גן שמואל ועוד. ומכאן לא רחוקה המסקנה שיש לכאורה מחדל מודיעיני, כלומר שלא השב"כ ולא אמ"ן העריכו נכונה את מה שצפוי להתרחש.
אך האמת הפשוטה היא שגל הטרור הנוכחי אינו מאורגן. אין מפקדה מרכזית שנותנת הוראות ומוציאה חוליות או מפגעים בודדים לבצע פיגועי טרור. אלה הן גם הערכות השב"כ וצה"ל. עובדה שהרשות הפלסטינית ממשיכה להנחות את מנגנוני הביטחון והמודיעין שלה להמשיך בתיאום הביטחוני עם מקביליהם בישראל. הם עושים זאת כמי שכפאם שד. הם אינם ששים לשתף פעולה ולתאם, אך עדיין ממשיכים להיפגש ולהידבר.
גל הטרור הנוכחי ניזון בעיקר מהאווירה ולא מהנחיות של אבו מאזן, בניגוד לתקופת ערפאת והאינתיפאדה השנייה. למעשה, לא פחות מהאלימות שמכוונת כלפי הכיבוש הישראלי, המעשים הם גם התרסה ומרד נגד ראש הרשות הפלסטינית וההנהגה הישנה, שהפסיקה להיות רלוונטית. השפל ביחס הציבור הפלסטיני להנהגתו נובע לא מעט מיחסה של ישראל. במשך שנים רבות זלזלו ממשלות ישראל באבו מאזן. כבר לפני כעשור כינה אותו אריאל שרון "אפרוח ללא נוצות". כעת הגשימה הנבואה הישראלית את עצמה. אבו מאזן חלש ולא רלוונטי, ולכאורה אין עם מי לדבר.
אפשר לכנות את האווירה בשם הסתה. ברשתות החברתיות ובתחנות הרדיו והטלוויזיה הפלסטיניות, במיוחד של חמאס, מעצימים ומהללים את מעשי הטרור ומעניקים להם ערך גבוה (באופן פרדוקסלי, תורם לכך גם הסיקור הישראלי בתקשורת וברשתות החברתיות של תצלומי מחבלים הרוגים).
חמאס קוראים שוב ושוב לפלסטינים בגדה לצאת לאינתיפאדה מספר 3, אך לא בעזה. בחמאס יודעים שיהיה קל יותר לישראל להגיב נגדם בעוצמה. כל הקריאות האלו מדרבנות צעירים ששומעים את הקולות ורואים את המראות ופועלים לחקות את המציאות. כל פיגוע, שמתעצם בעזרת הדיווחים, התמונות והסרטונים המאוד בוטים בתקשורת הפלסטינית והישראלית - אפשר לדבר על פורנוגרפיה של מוות - מחולל את הפיגוע הבא. אבל עדיין אין כתובת. אין מפקדה שמוציאה פקודות לפיגועים.
על פי הערכת השב"כ ואמ"ן, המאיץ להתססה ולהסתה הוא הר הבית, תוך שימוש בטענה שישראל מנסה לשנות את הסטטוס קוו במקום. זו טענת כזב, אך דרישות הימין והעיסוק האובססיבי שלו בהר הקדוש לשלוש דתות - לא רק הימין ההזוי, אלא גם אנשי הבית היהודי כמו השר אורי אריאל או הח"כ החילוני ינון מגל - לא מסייעים להפרכתה.
ניתוח של מבצעי הפיגועים מצביע שמדובר לרוב בבני־עשרה, שאינם משתייכים לארגונים, רובם ממזרח ירושלים, שנושאים תעודות זהות כחולות ואין להם עבר ביטחוני. כלומר בפלסטינים תושבי ישראל או אזרחיה.
סירות באוקיינוס
בחברה הישראלית יש נטייה סכיזופרנית בכל הקשור למודיעין. מצד אחד, הערצה עיוורת לשירותי הביטחון, ומצד שני, זה שנים מאשימים אותם בכל התרחשות ביטחונית בלתי צפויה או בלתי נשלטת. הציפייה הזאת מהם היא במידה רבה גם באשמת שירותי המודיעין, שמשתתפים במסעות יחסי הציבור, השבחים והטפיחות על השכם בעקבות הישגיהם. ואכן הישגים רבים להם, אך המודיעין אינו חזות הכל.
גם אם היה המודיעין מתריע, היה קשה למנוע את הפיגועים. פלסטיני עולה לאוטובוס ויורה בנוסעים. פלסטיני עולה לאוטובוס ומנסה לחטוף נשק מחייל. פלסטיני נכנס למכוניתו ודורס אנשים. פלסטיני דוקר בסכין עוברי אורח או שוטרים וחיילים. במקרים כאלה המודיעין די חסר אונים. מכיוון שמעשי הטרור הם פרי יוזמה של בודדים ולא של ארגונים, קשה לשב"כ ולאמ"ן לאסוף על כך מידע מראש. אין להם אפשרות להחדיר סוכנים שידווחו על תוכניות ועל כוונות, וגם האזנה לשיחות טלפון לא תניב את המידע.
נכון, בתקופה האחרונה יש מאמץ של השב"כ ושל אמ"ן לאבחן סימנים המעידים על כוונות לבצע פיגועים. מגבירים את הניטור על הרשתות החברתיות כדי לגלות מבעוד מועד פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר של צעירים שמתבטאים או שמצטלמים באופן שעשוי להעיד כי הם חורשי רעה. אם משהו מזה מתגלה, פושטים על ביתם ועוצרים אותם. אך עדיין, המרחב הווירטואלי משול לאוקיינוס עצום שקשה לגלות בו ספינות קטנות עם שייט בודד או עם צמד שייטים.
זו המציאות המתרחשת מול עינינו. אפשר לקרוא לה בכל מיני שמות - אינתיפאדת הסכינים, אינתיפאדת הנערים, אינתיפאדת פייסבוק או גל טרור, כל שם מתאים, אך השם אינו חשוב. מה שחשוב הוא שהיא נמשכת כבר שבועיים. ובעצם מבעבעת כבר יותר משנה.
למעשה, לא היה צריך פעילות מודיעין חשאית כדי להעריך שהפלסטינים המיואשים, המאוכזבים והמתוסכלים ממצבם הכלכלי, מהמבוי הסתום המדיני ומהיעדר תקווה לשינוי, צפויים להתפרץ. בצה"ל, ובמיוחד בפיקוד המרכז, נערכו לאפשרות כזו. הם שרטטו תרחישים אפשריים ומאמנים יחידות זה שנתיים להיערך למצבים של הפרות סדר המוניות וגל טרור.
הפיקוד העליון של צה"ל ושל ראשי השב"כ העבירו את הערכותיהם לדרג המדיני - לראש הממשלה, לשר הביטחון, לקבינט - כי בהיעדר תהליך מדיני עלולה להתרחש התפרצות. והאמת היא שאף לא היה צורך בהערכות של גורמי המודיעין. פרשנים רבים, כולל כותב שורות אלה, התריעו על כך בשנה האחרונה לא פעם ולא פעמיים. לפני יותר משבועיים, כמה ימים לפני רצח בני הזוג הנקין, נכתב במדור זה מאמר שכותרתו "מדיניות קצרת רואי והרבה ייאוש: מותו של הסטטוס קוו בשטחים". אך ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה היו מקובעים באידיאולוגיה ובתפיסת עולם, שבויים פוליטית בידי הימין ובידי המתנחלים, וסירבו לשנות כיוון ולו במעלה אחת קלה.
גם כיום הממשלה לא מראה שום רצון לחשיבה יצירתית ולמהלך נועז שאולי היה מביא אם לא להיחלצות מהמצב, לפחות להנמכת הלהבות. נתניהו ויעלון, המצויים בלחץ פוליטי חיצוני של ח"כ אביגדור ליברמן מהאופוזיציה, ושל השרים נפתלי בנט ואיילת שקד, שמרעידים את הספינה מבפנים, אינם מתכוונים לשנות את גישתם. זו גישה שאומרת שאין פרטנר לשלום. שאסור להידבר בעיצומה של מתקפת טרור, שכן הדבר יתפרש כחולשה. ולכן הפתרונות שלהם טקטיים בלבד.
כפי שהחליט הקבינט השבוע, כוחות המשטרה העייפים והמתוחים עד מעבר ליכולותיהם יתוגברו בידי חיילים לא קרביים שיסיירו ברחובות ויפגינו נוכחות. זה אולי יצמצם את אירועי הטרור, אך ספק אם ישים להם קץ. מקור ביטחוני אמר לי כי "אף גורם אינו יודע מה טומן בחובו העתיד, אפילו בטווח הקצר".
לא ברור אם גל הטרור הנוכחי יתפוגג מאליו בשל עייפות החומר או מטעמים אחרים, או שמא יימשך בקצב משתנה של עליות ומורדות. וגם אם תושג רגיעה, האם הממשלה תסכים להידבר כדי להביא להקמת מדינה פלסטינית? מובן שלא. זהו מלכוד 22, המצב הקפקאי או תיאטרון האבסורד שישראל מצויה בו. אנחנו מתקרבים בצעדים מהירים למימוש חלום הבלהות של מדינה דו־לאומית, שבה המציאות הביטחונית תתאפיין כנראה בגלי אלימות.
לפני יותר מ־30 שנה אמר רפי איתן, אז יועץ לענייני לוחמה בטרור של ראש הממשלה מנחם בגין, כי אנו צפויים "ל־100 שנות טרור". כנראה שאיתן צדק בהערכתו. אך לא רק בגלל הפלסטינים. גם ממשלות ישראל והציבור שבוחר בהן, ובכך מסכים למדיניותן, נושאים באחריות רבה למצב.
2. ניר בן משה יהיה הממונה החדש על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), כך המליצה פה אחד ועדת האיתור של נציבות שירות המדינה. הוא יחליף בתפקיד את אמיר קין, שיסיים את תפקידו עד סוף השנה לאחר שמונה שנים. ההמלצה התקבלה כבר לפני יותר מחודש, אך משום מה שר הביטחון משה יעלון מתעכב באישורה. עם זאת, נראה שבשבוע הבא יאשר יעלון את המינוי.
בן משה משמש כיום כעוזרו של מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, שהיה ראש ועדת האיתור. קודם לכן מילא שורה של תפקידים במלמ"ב, היחידה האחראית על אבטחת מידע, על מניעת שחיתות ועל שמירה על טוהר המידות במשרד הביטחון ובמערכת הביטחון, כולל הוועדה לאנרגיה אטומית, הכורים הגרעיניים בדימונה ובשורק, המכון הביולוגי בנס ציונה והתעשיות הביטחוניות.
כפי שפורסם במדור בעבר, הקשר בין הראל לבן משה אינו עולה בקנה אחד עם כללי המינהל התקין, בוודאי לא הנראות שלו, וזאת אף על פי שהראל נהג בגילוי נאות, מסר לוועדה על כך ואף קיבל את אישורם ואת הסכמתם להיות יו"ר הוועדה. מה שמעורר תמיהה נוספת הוא העובדה שדינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שהייתה חברת ועדת האיתור, נתנה ידה למהלך.
מול בן משה התמודד על התפקיד יצחק אילן, שהתעקש להגיש את מועמדותו אף שיודעי דבר יעצו לו לא לעשות זאת, משום שמי שיזכה בתפקיד יהיה בן משה. כישוריו של אילן ויכולותיו, אם לומר בלשון המעטה, אינם נופלים מאלה של בן משה ואולי אף עולים עליהם. אילן, שהיה סגן ראש השב"כ לפני כארבע שנים והפסיד במאבק על ראשות הארגון ליורם כהן, החל את דרכו בשירות כחוקר וכמפעיל פוליגרף. הוא עמד בראש שלושה אגפים (ערבי, ריגול נגדי ומניעת חתרנות וחקירות) ובין השאר היה אחראי על הוועדה העליונה למתן סיווגים ביטחוניים בשירות המדינה, אחד הנושאים החשובים שבהם עוסק המלמ"ב.
3. עם איוש תפקידי מפכ"ל המשטרה וראש מלמ"ב, שני המינויים החשובים הבאים במערכות הביטחון והמודיעין הם של ראש המוסד וראש השב"כ. המחליט בשני מינויים אלה הוא ראש הממשלה.
לגבי ראש המוסד, כמעט ברור שתמיר פרדו יסיים את תפקידו עד סוף השנה ויש שלושה מועמדים להחליפו - ראש המועצה לביטחון לאומי, יוסי כהן, שנחשב למועמד המוביל, רם בן ברק, מנכ"ל משרד המודיעין, ונ' - סגנו של פרדו. באשר לראש השב"כ, השאלה המהותית היא אם נתניהו יציע לכהן עם סיום כהונתו במאי להמשיך בתפקיד שנה נוספת - שישית - ואם כהן יסכים.