1
לא המשטרה, לא השב"כ ובטח לא הצבא יכלו לצפות או להיות מוכנים לסוג כזה של אלימות ושל פיגועים. "אינתיפאדת הסכינים" מתגלגלת וזורעת פחד וחרדה ברחובות ישראל, ללא יד מכוונת, ביוזמה של בודדות ובודדים שרואים בפיגועים של היום הקודם מודל לחיקוי.
החידוש הנפיץ והמסוכן הוא זליגת האלימות והטרור בנשק קר אל ערביי ישראל. "הסכנה הקטנה" היא שייתכן שיהיו עוד כמה פיגועים, אולם הסכנה הגדולה היא כרסום עמוק במרקם היחסים העדין שנבנה ושמתוחזק בקושי בין היהודים לבין ערביי ישראל במקומות העבודה, במוקדי בילוי, בבתי החולים ובתחבורה הציבורית.
בתחום הזה כאמור הסכנה גדולה, והרגעת הרוחות היא אינטרס של כל הצדדים. אירועי אוקטובר 2015 מחייבים גם התייחסות דחופה של מערכת החינוך, כדי להרחיק את השנאה ואת הניכור מבני הדור הצעיר. גם ראש הממשלה וגם שר החינוך מחויבים כעת, בתיאום עם ראשי הציבור הערבי, לכונן ולהפעיל תוכנית חובה בבתי הספר היהודיים והערביים שיפרידו (ככל שרק אפשר) בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין הצורך לחיות בדו־קיום בין יהודים וערבים.
2
הטרור מחפש תמיד את הדרך אל התקשורת ואל דעת הקהל, את ההוקרה בדיעבד, את הכותרות הגדולות, את עיצוב המודל לחיקוי, את הזיכרון. הטרור מחפש את חרדת הציבור, את הפאניקה ואת הבלבול. כך היה מאז ומעולם, וזה אכן עובד. החרדה אוחזת בבני כל הגילים, בכל הארץ. התחושה היא שאינך יכול לסובב את גבך ושאתה למעשה חסר אונים.
בני משפחתי ואחרים ביקשו ממני השבוע עצה, וכל שהיה לי לומר הוא: "היזהרו. אל תצאו אם אינכם חייבים, אל תיסעו בכביש 65 והיו ערניים לקראת הגשרים מעל כביש 6". הקשבתי לדברי ונחרדתי מעצמי. כלום מפי יצאו הדברים הללו? אמונתי בדו־קיום כאדם וכתושב קיבוץ להבות חביבה, השוכן בסמוך לכפרים הערביים, התנגשה לרגע עם האחריות לבני המשפחה.
כלי התקשורת מראיינים מומחים לחרדה ומספקים עצות ומדריכי התנהגות להורים ולילדים. ספק אם כל אלו יועילו. בכלל, ההתנהלות התקשורתית מבולבלת במקצת. מצד אחד, יש צורך לספק מידע מהיר ואמין, ומצד שני, כל אירוע קטן מקבל האדרה ועוצמה ללא כל פרופורציה, תוך הגברת החרדה ויצירת מודל לחיקוי למפגע הבא, לצד פגיעה בתיירות, במסחר, בשגרת החיים וכיו"ב.
התקשורת בחלקה מנסה לתקן את דרכיה בעקבות תוצאות הבחירות, והבלבול אכן גדול מאוד. מצד אחד, הציבור הופך לימני יותר ויותר, ומצד אחר, נתניהו מאבד את האוטוריטה. מעטים אנשי התקשורת שיצביעו בימים אלו דווקא על המניע העיקרי למה שמתרחש מסביבנו - היעדר אופק ותקווה להסדר, היעדר עתיד, תקווה וחלום.
הרבה מאמצים נדרשים כאן כדי להחזיר את החיים למסלולם. גם של כוחות הביטחון, גם של אנשי הדת והחינוך וגם של מנהיגי הציבור וראשי היישובים. זה לא יהיה קל, אבל הכרחי.
3
רבע שעה אני יושב מול הנייר (כן, אני כותב על נייר) וחושב איך לנסח את הדברים שברצוני לומר. החלטתי לומר זאת בפשטות: ירושלים מעולם לא אוחדה לה יחדיו. היא אוחדה בנאומים, בשירים ובפזמונים, בחוק שהציבור מתקשה לעמוד בו, וכיו"ב. אך כבר חלפו 40 שנה, ואין שום קשר בין ג'בל מוכאבר וצור באהר לרחביה ולתלפיות. וגם לא יהיה. לא בשפה, לא בתרבות, לא בחזון ולא בכלום.
אז זה נכון שתושבי השכונות הערביות מקבלים דמי אבטלה, מענק לידה, ביטוח לאומי ושירותים מוניציפליים, אבל כל הפסאדה הזאת נובעת מפוליטיקה ולא ממהות. ברלין אוחדה עד תום לאחר שהייתה מחולקת במשך שנים, ואין כמעט זכר לחלוקה ההיא ולחומה האימתנית. בירושלים אין סיכוי שזה יקרה.
אני חושב שההכרה במציאות הזאת הולכת ומחלחלת בקרב אזרחי ישראל, שפעם היה אפשר להפחיד אותם עם "פרס יחלק את ירושלים". דין השכונות הערביות בהסדר עתידי, לכשיגיע, אינו כדין מעלה אדומים, פסגת זאב וגבעת זאב, ובטח שלא כדין העיר העתיקה והכותל המערבי, שיצטרכו לקבל מעמד מיוחד, עם משטר מיוחד, עם נגישות חופשית ועם חופש דת. כל ישראלי שיתעקש לשמר ריבונות ישראלית בשועפאט ובג'בל מוכאבר - שיקום ויסביר כיצד זה מוסיף למדינת ישראל, לביטחונה ולעתידה.
4
בשבוע החולף, שבו הייתי בחו"ל, היה קשה מאוד. המשפחה והלב בישראל, הדאגה מגל הפיגועים גדולה וההיצמדות לאינטרנט ולחדשות ממכרת. בווילנה שבליטא העברתי הרצאה בהזמנת משרד ההגנה והמכון למחקרי ביטחון בנושא "גיבוש אסטרטגיה תקשורתית למצבי מלחמה וחירום בעידן החדש".
בקהל ישבו אנשי צבא בכירים, אורחים מאוקראינה, אנשי אקדמיה ותקשורת, וגם ראש ממשלת ליטא לשעבר. הנאספים מודאגים מאוד מרוסיה - מה שקרה באוקראינה מלחיץ אותם. הם חוששים בעיקר מהפרופגנדה הרוסית, מהמלחמה הפסיכולוגית של פוטין ומהיכולת שלו לדבר עם התושבים מעל ראשו של השלטון. ולא רק ליטא חוששת, גם שכנותיה הבאלטיות - לטביה ואסטוניה. "לא שהולך להיות משהו מחר בבוקר", מסבירים לי, "אבל מסיפור אוקראינה למדנו שעלינו להיות מוכנים לכל תרחיש".
בזמן ההרצאה, הצבא הרוסי בדיוק שיגר טילי שיוט מהים הכספי לסוריה, ולרגע נראה שגם אנחנו בחגיגה. בינואר שעבר פתחה ישראל שגרירות בליטא, מדינה צומחת ומתפתחת במהירות, ידידה של ישראל (למרות ההיסטוריה הכאובה) התומכת בה באו"ם ובכלל. היוזמה הברוכה הייתה של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן. כעת השגרירות בהתארגנות, והשגריר אמיר מימון כבר הפך לאישיות ידועה במדינה וידיו עמוסות ביוזמות לחיזוק היחסים והקשרים ובביקורים הדדיים.
בהרצאה בפני הפורום הביטחוני בליטא הסברתי שרק שילוב ידיים אמיתי ושיתוף בידע בנושאי מודיעין וטכנולוגיה בתחומי המלחמה בטרור - יביאו תוצאות. ובתחום הזה בדיוק הם (ולא רק הם) סומכים מאוד על ישראל.
5בביקור בן שלושה ימים השבוע בתערוכת המזון הבינלאומית בקלן שבגרמניה, למדתי שדווקא עסקי המזון פורחים וימשיכו לפרוח כמעט בכל מצב. זהו עסק כדאי ומשתלם, אם האוחזים בו יודעים לקנות היטב, לשווק היטב ולהיות חדשניים. בניגוד ל"סלון האווירי" בפריז (מסוג התערוכות שבהן אני מורגל), כאן ישראל איננה אימפריה אלא שחקן קטן מאוד. רוב הישראלים שפגשתי קניינים ולא מציגים. העוצמה בתחום נתונה בידי טורקיה, בלגיה, הולנד, תאילנד, ארגנטינה וצרפת.
בתערוכה למדתי שגם בהולנד כבר ניתנה הנחיה שקטה להפסיק לרכוש מוצרים מאזור התעשייה ברקן ומהשטחים בכלל, שמחירי הבשר מארגנטינה ובכלל הולכים לעלות, שתחום "המותג הפרטי" הולך וצומח בכל העולם וש"מזון הבריאות", עם כל הכבוד לו, לא הולך לשנות את העולם.
בתערוכה ביקרו יבואנים ישראלים רבים הנערכים ליישום הרפורמות בענף המזון ולהגדלת ההיתרים והמכסות ליבוא כמעט בכל תחום, כמו גם להפחתת המכסים על מוצרי מזון מיובאים. גם ביתן איראני היה שם (הפעם לא כמצורע), והוצגו בו פיסטוקים איכותיים. ביקרתי בו ושאלתי על פוליטיקה, והם אמרו "אנחנו פיסטוק". הצעתי להם "תישארו פיסטוקים, אל תהפכו לגרעיניים, והכל יהיה טוב". חייכו. שבת שלום.