מה לא עשיתי כדי להירדם. ניסיתי באותו לילה ארור לשכב על כל אחת מארבע הכריות שהיו מונחות על המיטה. ניפחתי אותן בצורה שונה, הנחתי בסדר אחר. הדלקתי אור קטן וורדרד כמו בבורדל, אחר כך כיביתי, לא לפני שתהיתי למה לעזאזל אני מחזיקה נורות בגווני שקיעה בהישג יד. וחוץ מזה, אור תמיד מסיח את הדעת, גם ככה יש לי יותר מדי מחשבות מתרוצצות בראש.
ואז נשברתי וריססתי בפעם הראשונה את ספרי הלילך המיוחד לכריות שמבטיח שינה רגועה ומהירה שקנו לי פעם בפריז. חברה קנתה לי את השטות הזאת, שעולה הון אם תהיתם. לא הייתי מעלה על דעתי שאיזשהו גבר היה עוצר אל מול השפריצר הזה, אולי רק אם הייתה מצורפת אליו תמונת עירום. האקס שלי פעם חשב שזה נוזל לניקוי חלונות. וזה היה השימוש היחידי שנעשה בו מאז. אלא שבעצם מדובר בכמה טיפות שמטפטפים על הכרית, והן אמורות להרגיע את מחשבותיהן של הפריזאיות עם המבט המדוכדך, אלו שמעשנות בשרשרת וישנות על מצעים מכותנה מצרית סרוקה. בחיי שזה מה שפחות או יותר כתוב על האריזה.
גם כן הצרפתיות והסרט שהן חיות בו. הקנאה מדברת בשלב הזה מגרוני לחלוטין. הספרי הזה שכב אצלי במגירה והמתין בסבלנות ללילה הלבן הראשון שיוציא אותי מדעתי. שלוש טיפות על הכרית והמיטה העלתה ארומה של דיוטי פרי ישראלי בשעות העומס. לא הייתה דרך חזרה. זה הרי היה ברור, אני צינית מדי לשטויות האלה. כמובן שעדיין לא נרדמתי.
עוד כילדה הייתי מסוגלת לישון נהדר במקומות זרים, ממש כמו תינוק שמניחים בעגלה. זה היה קורה ברכבת, במטוס, על ספסלי אוטובוס מעץ של חברת דן, בים בין עשרות מטרידני חופים. בבריכה למשל, תמיד הייתי נרדמת לא רק על מיטת שיזוף אלא גם על כיסא פלסטיק של כתר. גם בבתים של אנשים זרים הייתי נרדמת מיד. בבתי מלון למשל הייתי ישנה הכי טוב. משהו בניטרליות של חדר גנרי בבית מלון היה מאפשר לי להיטמע בחלל ולהתאים את עצמי לאווירה. בבית לעומת זאת, לא הייתי נרדמת בקלות. סיוט שחוזר על עצמו בכל לילה מחדש. עודף גירויים, עומס רעיונות בראש ואולי אם לומר את האמת, גם המחשבה על השגרה הייתה הורגת אותי, שוב ושוב בבית. פוביה מרוטינה.
האמת היא שתמיד ראיתי ביצר הרפתקנות מפותח אצל אנשים בכלל ואצל גברים בפרט, איזו תעוזה ראויה לציון וגם כמובן סקס אפיל. קלישאה. הריגוש הטמון ב״היום אני פה ומחר אולי אני אהיה שם, אבל לא בטוח״, נראה היה פעם כמו הריזיקה המרגשת ביותר שאדם יכול להרשות לעצמו. חיים לכאורה נטולי פחד, נטולי תכנון מראש.
הספרי הזה שכב אצלי במגירה והמתין בסבלנות ללילה הלבן הראשון שיוציא אותי מדעתי.
שלוש טיפות על הכרית והמיטה העלתה ארומה של דיוטי פרי ישראלי בשעות העומס. לא הייתה דרך חזרה
חוסר קרקוע שפירשתי פעם כאומץ ושרק עכשיו מוכיח לי עד כמה בעצם מדובר בהפך הגמור.
אני מניחה שזה נוגע לכולם הפחד הזה מהשגרה, מהיציבות, השעמום. אולי זה מצריך באמת זמן, הרבה זמן, והתנסויות מטלטלות כדי להבין שלהבדיל מכל מה שחשבנו יש משהו הרבה יותר אמיץ דווקא בלהתקרקע, בלטעת שורשים. מדהים אותי תמיד עד כמה הפחד הג־ דול הזה מלראות כמה מטרים קדימה משאיר כל כך הרבה אנשים לבד. וגבר, בניגוד לכל מה שאהבנו לפנטז, שלא
מפחד להכות שורש (ואל תבלבלו עם המילה להתמסד), סקסי בעיני הרבה יותר היום מזה שלא יודע מה יהיה מחר, ובכלל לא בטוח שמחר הוא עוד יישאר שם.
זו השנה הראשונה שבה ממש חיכיתי שהחגים יחלפו ואחזור לשגרה הדי לא שגרתית שלי. ספטמבר האחרון עתיר החגים היה אולי הסיבה לכך שהרגשתי שנשמטת לי הקרקע מתחת לרגליים, בתוך חיי שהם לכאורה מלאי חופש, אך מלאי משמעת עצמית שלפעמים כובלת יותר מכל שגרה. מוזר לי לחשוב שזה מה שקרה לי בסופו של דבר, שאחשוב שהדבר הכי אמיץ בעולם יהיה להפסיק לחיות על הקצה ולהתחיל להתחייב, לחפש את זה ולרצות את זה.
בזמן האחרון גם הבחנתי בכך שאני כבר לא ישנה טוב במקומות שהם לא הבית שלי. לא מצליחה להירדם יותר בבריכה, בטיסות, ברכבת ובטח שלא באוטובוסים. גם בבתים של אחרים לוקח לי המון זמן להירדם. כנ״ל בבתי מלון, משהו בעיצוב הגנרי של החדר נהיה מנוכר מדי מכדי לישון טוב כמו פעם. באופן אירוני ולא צפוי לחלוטין, הלילה הלבן האחרון שהיה לי בביתי שלי, היה ביומו האחרון של החג האינסופי. באמת שחיכיתי, כל כך חיכיתי שייגמר, אבל גם פחדתי פחד מוות.