אני מדוכא. נכון שלא רואים עלי, כי אני שטותניק ציני שדלוק על סתלבט, אבל אני יודע שרמת הסרוטונין שלי מתחת לאפס.
בסדר, אני יודע שדיכאון נראה על אנשים, הם לא אוכלים ולא ישנים. אצלי דווקא האוכל די בסדר. הנה אתמול אכלתי שני בגטים עם חביתת ירק, סלט וצ'יפס, ובערב קוסקוס, וגם עוגת גזר כדי לשפר את הראייה. גם השינה סבירה. אומנם התעוררתי בעשר ונכנסתי עם קורי שינה לוואטסאפ כדי שכיפוש תראה שאני פעיל, אבל מיד הסתובבתי לצד השני ודפקתי עוד שש שעות שינה.
בסדר, אני יודע שדיכאון נראה על אנשים, הם לא אוכלים ולא ישנים. אצלי דווקא האוכל די בסדר. הנה אתמול אכלתי שני בגטים עם חביתת ירק, סלט וצ'יפס, ובערב קוסקוס, וגם עוגת גזר כדי לשפר את הראייה. גם השינה סבירה. אומנם התעוררתי בעשר ונכנסתי עם קורי שינה לוואטסאפ כדי שכיפוש תראה שאני פעיל, אבל מיד הסתובבתי לצד השני ודפקתי עוד שש שעות שינה.
אפילו איחרתי לאסוף את קונדסון מהגן, שאליו הגעתי במשקפי שמש, שלא יראו את הנפיחות בעיניים בעקבות 14 שעות שינה. ברדיו שאלו אותי אם אני בסדר, השבתי בחיוב והסברתי שזו אלרגיה. חילופי עונות וכאלה, יש נבגים באוויר. כואבת לי רגל שמאל, איני יודע אם זה עצב הסיאטיק, או שמפרק הירך שלי התעורר, אבל ביני לביני סיכמתי שבפעם הבאה שאני מתדלק, למלא גם מכל פלסטיק קטן עם דלק.
כן, כי רק עם המכל הדליק אני אשכנע את ציפי ממכבי לתת לי הפניה לבדיקת החזר תהודה מגנטי (MRI), במקום לשלוח אותי לאורתופד, ואחרי זה לוועדה של רנטגנולוגים, שמפענחים בכאילו C.T. מצד שני, ייתכן שציפי התקשחה, כי היום בלי סכין אתה פארש, והיא עלולה שלא להאמין לי הפעם שאני שאהיד.
הפיזיותרפיסט שלי הפחיד אותי, אמר שהוא מודאג מהגמישות של הרגל. אז מה, אני נרקב? דבר אלי בנאדם. "אתה מתחיל עם ההיפוכונדריה? לא נרקבים כל כך מהר. תיקח ארקוקסיה, אולי זו סתם דלקת". לא עושה לי טוב בבטן הכדור. אפשר גראס רפואי? כי אם תגיד לכיפוש שאני חייב את זה לכאבים, היא תשתכנע ולא תתחיל לרעוד מעצבים. ואתה יודע שאני לא צריך מרשם, טלפון לפולו, וג'וני הכלב מביא את הסחורה בשיניים. "לא מבין בסמים, לך תראה רופא".
טלפנתי לפולו. הוא היה עצבני מהנאום של אבו מאזן, ובכלל כעס עלי שנסעתי לירושלים. רוברט סיפר לו. "תגיד לי אתה דפוק? אתה אבא לילדים, איך אני צריך לדבר אליך?".
די, די עם השטויות, אני שכיר בנאדם, זו העבודה שלי. שולחים אותי, אני נוסע.
"שלחו אותך מהעבודה? מה לימדתי אותך? אתה הרי לא מקשיב לי: קל יותר לבקש סליחה בסוף מרשות בהתחלה, ויותר טוב ברוגז בהתחלה מסולחה בסוף. לא צריך לעשות כל מה שאומרים לך. כן חבר, מה אני לעשות בשבילך?".
כואבת לי הרגל נורא, אבל נורא. תארגן לי שלוש קטנות. "הא, זה בעיה זה. שכיפוש תתקשר בשביל לאשר. אומנם אני רומני סימפתי, 58 שנה בארץ, אז למדתי לא לריב עם מרוקאיות. היא רק צריכה להגיד לי 'כן שלום, זה בסדר'. ואז זה עלי, אני בא אליך".
אתה יודע שהיא לא תאשר, אתה מוכן להתבגר כבר? "תקשיב לי טוב, חבר, היא אשתך, לא אשתי. עזוב אותי, אני הולך לדפוק קטנה לפני החדשות. שהיא תתקשר".
עם רוברט לא כדאי לדבר, הוא שפוי יתר על המידה, וגם כעס עלי בבוקר שנסעתי לירושלים. "דגנרט מטומטם, יורים שם. שהעורך ייסע".
את אהרל'ה לא כדאי להטריד עכשיו, הוא נורא עצבני ועסוק, כי הוא פותח עוד מסעדה. אז אם אתקשר, הוא יתחיל לצרוח "מה אתה רוצה, קופ'לה? אני עסוק". כואבת לי הרגל, אהרל'ה, אולי זה מהמצב, אתה יודע, פסיכוסומטי, מה אתה אומר? "אני אומר שיכול היה להיות יותר גרוע, אם לי הייתה כואבת הרגל. טלפן לאחי, הרי שניכם לא עושים כלום. הוא יטפל בך".
לא, אהרל'ה, אחיך לא מתאים למצבי חירום, הוא יתחיל לשאוג עלי, יספר על הבדיקות שלו, שהכולסטרול שלו כמו של ילד בן 7, ושכאבים ברגל זה מצוין כי אז אתה נזכר שיש לך רגל, כי בלי כאבים, אנחנו שוכחים הכל. אבל מיד ניתקתי, כי פחדתי שאהרל'ה ישכח שהוא הבטיח לרשום אותי בתעודת הזהות כילד הרביעי שלו.
בני עסוק בלהפחית חצי ק"ג ביום. 26 ק"ג הוא הפחית בחודשיים, עושה אימוני כושר, ומתחרה במכון עם ילדים שמתאמנים לגיבוש סיירת. וכל זה על שיפוד כבד אחד ביום וכפית לבן בבוקר. שלומי כל היום הולך במרכז טאגור, ומדבר לאוזנייה האלחוטית. הוא מקים שוק אוכל ענק והוא חי בבועה. הוא לא מפנים שזה לא הזמן, ולא רוצה לפתוח חנות לכלי נשק. עובד הוא בעייתי, כי הוא בסלואו־מושן כבר 25 שנה. ז'תומרת הוא יודע מה הוא רוצה להגיד, אבל הוא בדיליי, זה יוצא לו מהפה רק אחרי 20 דקות, כשכבר עברנו להיות פרשנים של סוגיה אחרת, אז במצבי זה לא בריא לי.
נשאר טעטע, אבל הוא לא עונה. כל היום בישיבה שלו בהרצליה שומע תורה, ודואג שכל הפרזיטים מסביבו לא יעשו שטויותים. הוא רק מביט בהם בעין אחת עצומה, וכבר יודע מי השתמש ומי לא. זה בזמן שהוא לא יוצא לצהריים עם רוברט באור עקיבא, באור יהודה, באור הנר או באור כשדים. הם מחפשים בשר טרי בכל הארץ, קפוא לא בא להם טוב. הם שוב בדיאטה בגלל הדקירות. טעטע ירד יפה, משהו כמו 880 גר' בשבועיים האחרונים. רוברט לעומתו ממש מתמיד, אוכל רק ירקות ירוקים ופרגיות.
הבעיה היא הפיגועים, שדופקים לו את הדיאטה. הוא כועס שזה לא בצפון תל אביב. בכל אירוע ירי או דקירה הוא מיד רץ לקונדיטוריה של שמו, להביא עוגת קצפת. זה מסדר לו את החרדות, כי האכילה הכפויה מאפשרת לו להוריד את הסלולרי מהיד לפחות לעשר שניות בכל ביס. אחרי זה הוא מקיא ואומר שזו הייתה זבל של עוגה, ושייפול כבר טיל ויגמור את הסיפור, כי הציפייה הורגת.
חשבתי על אריק, אבל הוא בטירוף, כי הוא חושש שיבטלו לו מופעים. אז הוא קונה עשרה ארטיקים, נותן ביס בכל אחד וזורק אותו לפח. אחרי זה הוא מזמין בוואריה, נותן ביס, שופך על זה את המאפרה שלי, ממלמל לעצמו, קם, משלם על כל השולחן, מתחיל ללכת, ואז חוזר כדי להזמין חזה עוף בפיתה, נותן עוד ביס, מבקש מהמלצרית שתשמור לו, חוזר למלמל, ואז נעלם.
בוצקל'ה מנור הוא בעייתי. קודם כל, הוא אוכל תמיד אותה מנה (חזה עוף, מג'דרה, כרוב אדום, סלט ירקות וטחינה בלי פיתה). 20 שנה אותה מנה, וזה מרגיז אותי שהוא שומר על עצמו ככה, ואני לא מסוגל. חוצמזה, תמיד יש לו מקורות עלומים, כאילו ג'יבריל רג'וב עובד אצלו, והרמטכ"ל, מ"מ המפכ"ל ומפקד מג"ב מתייעצים איתו לפחות פעם ביום. הוא לא יעזור לי לרגל. הוא יאמר לי "הא, קופ'לה, אתה מקרה רגל? תן לי לעשות כמה טלפונים, ואני חוזר אליך". אף פעם הוא לא חזר אלי.
אז טלפנתי לזוהר, הספונסר שלי. "מה קורה, בנאדם? איך ציינת את השלוש שנים ניקיון?". עליתי לכתוב על ירושלים אחרי שני פיגועים, היה יופי של אדרנלין בעיר הזו שחוברה לה יחדיו. למה חיברו אותה יחדיו, זוהר? מתי מפרידים?
"הלו, הלו, קח אוויר. איפה אתה? בוא אלי, תבוא נדבר. אבל אל תבוא אלי אחרי, תבוא אלי לפני, שמעת אותי? כנס לאוטו, ותבוא אלי, נדבר".
תקשיב רגע, אתה הרי תכעס תכף, ואני אין לי עצבים לכעסים, אני כועס מספיק לבד. יש לי כאבים ברגל, אני סובל. אתה כבר יודע שכדורת של כאבים לא עובדת עלי. מה אני עושה?
"מה השאלה הזו? אתה בא אלי עכשיו. אתה יודע מה, אני בא אליך. איפה אתה?".
אני ברמת אביב. קניתי גז פלפל, והזמנתי אקדח גז וגם טייזר. יהיה לי מחר, הממשלה אמרה שצריך להתחמש, אז אני מתארגן.
"בסדר, בסדר, פעלת נכון. יש מישהו שאתה מכיר, שאתה יכול להיכנס אליו, עד שאני מגיע, משהו כמו 20 דקות?".
ניסיתי את רמבו, אתה מכיר אותו, אבל הוא בצילומים. וכיפוש, אין לה סבלנות אלי, היא כל הזמן אומרת לי, מאמי, אני כבר חוזרת אליך, ומדברים אצלה ברקע במשרד, וזה מעצבן אותי יותר. אתה יודע, היא שכחה את ה־12 בחודש, ועוד הזכרתי לה לפני, והיא אמרה לי "אני יודעת, מאמי, אתה יודע שאני יודעת". אבל היא לוקחת אותי צ'יפס, כמו כולכם. כל השאר עסוקים, או מתחבאים, אבל מספרים שהם עסוקים, כמו פולו שאומר שיש לו פגישה, אבל הוא יושב בבית ומכסס. נשבע לך הוא היה צריך להיות גנן, איך שהוא גוזר יפה ומדויק.
"מי זה פולו? יש לך חבר שמשתמש? איך לא סיפרת לי? שמע, אני כבר יורד לווספה, נלך לפגישה. אתה מדאיג אותי".
המשכתי לעלעל בעיתון "הארץ". גדעון לוי לא בא לי טוב, עם המנטרה השחוקה על פגיעה במחבלים המסכנים. זה בסדר להיות שמאלן, אפילו יופי. אבל למנות לי במאמר את כל שמות החללים הרוצחים המסכנים, שנורו על לא עוול בכפם, רק כי אמרו לאמא שהם הולכים לקנות דיסקים, ועל הדרך הורידו קשיש בן 78 בדקירה? בנאדם, הסיכוי שלך לפרס פוליצר הוא אפסי, ב"מחוברים" כבר הופעת, אז מה עכשיו? להתחיל לבקר שוטרים שמחסלים מחבלים, גם אם הם בני 13? תראה לי דמוקרטיה אחת בעולם ששוטריה לא יורים באדם חמוש, אם אינו משליך את הנשק.
די, בנאדם, אני באמת מחבב ומעריך אותך, ואני אלחם בכל כוחי (שאובד בגלל הכאבים ברגל) על זכותך ועל זכותה של עמירה הס (עבדתי עם שניכם בעבר בעיתון, ולכבוד הוא לי) לייצג את סבלם של הפלסטינים, אבל לא כשמחבלים אוחזים בנשק ודוקרים אזרחים קשישים. זה הגבול שלי, ושניכם יודעים שאני מתעב פוליטיקאים מימין, משמאל, מהמרכז, מהחניוקים, מהרשימה המשותפת, ובעיקר את החבר'ה של זהבה הפתטית.
וואו, איך בא לי שאכטה עכשיו, איפה זוהר, קיבינימט? נסעתי הביתה, פתחתי טלוויזיה במוקלטות, נפלתי על "גרייסלנד". אדי הארמני הוריד שם בקבוק ערק על הבר. הפנמתי שזה לא טוב בשבילי, ואולי זה כרטיס צהוב. סימסתי לזוהר שאני בדרך לפגישה במקלט, גם טלפנתי לו, כי אולי על הווספה הוא לא קורא הודעות. ברור שהוא הגיע לרמת אביב, ונטרף עלי, אבל הודיע שהוא מגיע.
ירדתי לפגישה, היו שם שמונה אנשים, מכורים כמוני. הם בדיוק סיימו לדקלם את תפילת השלווה. איזה שלווה ואיזה נעליים, הלשון שלי זזה מהר מדי בפה, הספסל נמוך לי בשביל הרגל שמטריפה אותי, ובא לי סיגריה. קמתי לפינת הקפה. יש לי בעיה עם קפה עלית, אפילו המגורען עושה לי צרבת. זה מהימים שעלית הייתה מזוהה עם מכבי ת"א (יותר מ־30 שנה). סחבק לא שוכח, גם התריסריון שלו ממש לא. נזכרתי שהשבוע הם פותחים עונה במוסקבה, ויש סכנה ברורה ומוחשית שהם יחזרו עם ניצחון. זה יגמור אותי לגמרי.
הייתה שם חבילת בפלות, לא בדקתי אפילו אם זה של עלית, אז הכנתי תה. המצפון התורן שאל על תקופות הניקיון של המשתתפים. קמתי בגאווה והצהרתי על "שלושה ימים ועוד שלוש שנים, רק להיום". מחאו לי כפיים, והתרגשתי נורא. לחלוחית עמדה לי בעיניים. מישהי הבחינה בזה ואמרה שזה דמעות של המחלה, של הניקיון. בשנה הראשונה עוד הבאתי את כיפוש, מאז אני הולך לבד, אחת לכמה זמן. סוף־סוף זוהר הגיע.
עליתי למעלה. הוא בא אחרי. הצתי סיגריה ונתתי לו לקרוא את הדוא"ל שהגיע מהגן של גיא. "הורים יקרים, לאור המצב הקיים והאיומים הממשיים, אנחנו מתעסקים המון עם נושא האבטחה. ראשית, בואו נודה באמת, האיום קיים וממשי. הגן נמצא בלב אזור של אתרי בנייה, הגדר האחורית של הגן מהווה נקודת תורפה. השומר שמעון אינו מיומן להתמודדות עם המצב, ואינו נושא אמצעי אל־הרג. אתמול התקבלה החלטה להוסיף שומר בחלק האחורי של הגן. אנחנו יכולים לספר לכם שהשומר החדש פוחד מאוד לשמור על הגן. הוא מאוד מוגבל פיזית, עזרנו לו לרדת מחומה בגובה 80 ס"מ. הוא שאל אותנו מה לעשות במקרה שיגיע מחבל. אין מה לדאוג, יופי, המנהלת נתנה לו מערוך... כדי שיגן על עצמו, מכיוון שחברת האבטחה לא ציידה אותו, על אף בקשתנו, בשום אמצעי וגם לא במכשיר קשר או במשרוקית, כדי להתריע. זה מה שקורה כשמשלמים לחברת האבטחה 42 שקל לשעה. אנחנו מבקשים הצעות מחיר מחברות אחרות. לגבי שמירה חמושה, צריך אישור ממשרד הפנים".
זוהר סיים לקרוא, פרץ בצחוק אדיר, אחז במבושיו, ורץ להטיל מימיו ליד העץ. "קוף, אני קרוע, הרגת אותי עם המייל הזה. זה אתה כתבת? זה סטנד־אפ? תהיה חבר אמיתי, תגיד את האמת, די עם החארטה".
תגיד, זוהר, אתה הכנה לאידיוט? אתה לא מאמין, הנה המייל הבא. תקרא, הנה, צריך להוסיף 750 שקל למאבטח עם משרוקית. אתה קורא? עד עכשיו שילמנו 1,200 שקל לשנה דמי אבטחה בנוסף ל־4,000 שקל על הגן, על שומר בלי משרוקית שהגננת נתנה לו מערוך כדי שישמור על עצמו. מי ישמור לי על הילד, זוהר? ב־2,000 שקל מה אני מקבל? משרוקית? עכשיו שתבין, יש 110 ילדים בגן, תכפיל 2,000 שקל ב־110, כדי לקבל משרוקית. בכסף הזה אני מביא את ננסי ברנדס הרומני, שישרוק לילד בבית כל יום!!!
זוהר לא הפסיק לצחוק, חיכיתי שיירגע. "טוב, שמע, עשית לי את היום, באמא. לענייננו, אם אתה שובר ניקיון, אני שובר לך את הברך, הבנו אחד את השני? יופי, אני רץ ליוגה. אל תשחק איתי, קוף. ד"ש למרוקאית".
הלכתי הביתה לקרוא "ליידי גלובס", על דאפצ'ו, שבגדול היא אמא שנייה בשבילי, ובקטן עו"ד שמצילה אותי, תמיד. היא ציינה שם את כל לקוחותיה, מהחברות הגדולות במשק. כתבתי לה שאני פגוע, כי איך היא לא ציינה אותי אחרי 16 שנים שהיא מטפלת בי יום־יום. היא שאלה איך התמונה, עניתי שהיא נראית יופי, ושהיא מזכירה לי את דיאן קיטון בסרט "מחפשת את מר גודבר" ושאני אוהב אותה.
"יופי, אני שמחה. לקבל חו"ד כזו ממך זה כמו מפרופסור לרפואה".
חתכתי סלט קצוץ, עם הרבה בצל, וטיגנתי בשמן עמוק שש פרוסות לחם לבן עם ביצה וגבנ"צ. את אבא שלי זה תמיד הרגיע, עד שהוא מת.
אז אני עוד נקי, רק להיום.