גולש שתהה בפייסבוק אם יש חופשה מהלימודים ביום השנה לרצח רבין, זכה לתשובה ישירה מנכדתו של רבין: לא, אבל אולי אחרי רצח נתניהו יהיה.
זאת בדיחה גרועה שאולי קצת הוצאה מהקשרה, ובכל זאת – האמת המכוערת איכשהו תמיד מבצבצת דווקא ברשתות החברתיות. סקר "מעריב סופהשבוע" הראה שיותר מדי אנשים לא מבינים למה הרצח בכלל נוגע להם, ומנגד אוהבי רבין הגדולים ביותר מעדיפים לקחת את היום החשוב הזה לכיוון ההטפות הצדקניות.
זה כולל, מן הסתם, גם את האמירות המיוסרות שמסכמות את העניין ב"הימין הסית ורצח". לא רק שהן מפספסות לגמרי את הפואנטה, הן גם משקפות חשיבה לא דמוקרטית ואפילו לא מכירות בכך. איך אפשר להדביק תכונות של רוצח רקוב אחד ליותר מחצי מדינה? כבר 20 שנה שבכל פעם שימני מביע את דעתו, מתישהו ישלפו מולו את הרצח כטיעון, כאילו בעצם הבעתה, ידיו שלו מגואלות בדם.
הלקח האמיתי מהרצח הוא שהסתה היא הסכנה. אבל ההסתה קיימת בכל מקום, לא רק בימין. היא קיימת בקמפוסים בארצות הברית, בשמאל הקיצוני שמלבה פעילות אנטי־ישראלית, והיא קיימת בענק ברשות הפלסטינית. בחלק מהמקרים היא גוררת אלימות מסוכנת, בחלק האחר היא סתם מעודדת שנאה. אבל ההטפה הצדקנית לא משאירה מקום לראות את כל זה. היא מכתיבה רגש מזויף ופשטני, שמרבית האנשים לא יכולים להזדהות איתו.
שלשום, למשל, יעלון יצא באמירה חד־משמעית לגבי הלינץ' הנוראי בבאר שבע. מן הראוי שיעשה זאת, לא? רק שאת המטיפים זה לא סיפק – עבורם הכל מעט מדי, מאוחר מדי, שום התנצלות אינה קבילה, ואם תביע צער על "האריתראי", זה רק מוכיח שאתה גזען עלוב כי אפילו לא ידעת את שמו.
לאומנות היא פשטנות מחשבתית, אבל גם צדקנות היא כזו. היא מפספסת את המציאות המורכבת שלנו: מותר לפחד מסכינאים פלסטינים ולהתקומם על חברי כנסת שמצדיקים אותם, ולצד זה להבין שמפחיד להסתובב ברחובות בימים אלה גם כערבי. אפשר לכאוב על חייל בן 19 שסתם איבד את חייו, ובמקביל להזדעזע ממעשה לינץ׳ נוראי שאסור שיקרה כאן. באותו אופן ניתן גם להיות ימני שהמום מכך שדווקא בישראל נרצח ראש ממשלה, המדינה היחידה הנורמלית בכל השכונה המטורללת הזאת.
ברור שאם איאלץ לבחור במי להיתקל בסמטה אפלה – בימני קיצוני או בצדקן – אעדיף את השני, כי אין סיכוי שהוא יחטיף לי. אבל זה לא אומר שצדקנות לא גורמת לנו נזק תרבותי. מי שמוחה נגד צילום נער בן 13 בבית חולים, בלי לומר מילה נגד מי ששלח אותו לרצוח, הוא אדם אטום. הוא לא באמת ערכי, והוא לא ישנה פה כלום.
המורכבות דורשת לומר דברים בהקשר – להבין את המצוקה והפחד, ולמרות זאת לדרוש ריסון התנהגותי. אבל הצדקנות מנפנפת בערכים מוגזמים ובלתי אפשריים, ולכן היא לא מקדמת, אלא ממאיסה ערכים. צדקנות פירושה לומר – אני בסדר ואתם לא. אבל העם אינו באמת רוחש כבוד למטיפים מטעם עצמם. לכן אם אנחנו באמת רוצים תרבות ערכית, הריסון צריך להיות לא רק באלימות, אלא גם בדחף הצדקני הזה. ומצד שני, למרות כל זאת, אבוי למי שיבחר להשתמש בצדקנים כתירוץ לכך שערכים לא מעניינים אותו.