אם יש את נפשכם לדעת מה קורה באישון לילה בחצר האחורית שלכם, שם מתנהלת המלחמה על המשך האחיזה בשטחים, תשמעו מה קרה לא', סג"מ טרי בחטיבת כפיר. וגם מה קרה למועתז אדריל, פלסטיני שפגש בסג"מ א' אחרי חצות בחודש מאי 2013.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשניים נפגשו. סג"מ א' יצא באותו לילה למשימה מבצעית בשטחים. המג"ד הורה לו להתייצב עם ג'יפ ושישה לוחמים, לבדם, בשעה 02:00, במרכז העיירה דורה שבחברון. לא הייתה שום התרעה מודיעינית מובחנת לפני שיצאו, והמבצע - כלומר הפרובוקציה - נועד למשוך החוצה זורקי אבנים כדי שכוחות הגדוד שהתפרסו סביב הכפר יסתערו פנימה וילכדו אותם. זה מה שנאמר בתדריך, ואומת מאוחר יותר בוועדת החקירה.
א' וששת חייליו, גם הם טירוני שטחים, נכנסו בג'יפ ממוגן למרכז דורה וחנו שם, ישובים בתוך הרכב. הרעשים העירו חלק מתושבי העיירה וכמה צעירים יצאו החוצה והחלו להשליך אבנים על הג'יפ הממוגן, על פי מיטב המסורת של מלחמת דוד וגוליית. אחד מהם, אותו מועתז, עלה על הרכב. א' פרק החוצה מהמושב שליד הנהג, ירה באוויר והבריח אותו. אחרי כמה דקות חזר, טיפס על הג'יפ מאחור והצמיד לאחד התפסים את דגל חמאס.
השבעה היו עדיין בתוך הג'יפ, כפי שתודרכו, ממתינים לגדוד שיגיע כדי לעצור את משליכי האבנים. כשמועתז מיצה את הסיטואציה של הדגל וסומן כגיבור על ידי החבר'ה שלו בקצה הסמטה, הוא עבר לפלן בי, ירד מגג הג'יפ וניסה לפתוח את דלת תא הלוחמים.
הג'יפ הממוגן הוא מעין כלוב מתכת מסורג חלונות. אחד החיילים החזיק בידית הפנימית ומנע ממנו לפתוח את הדלת. הבחור לא ויתר, והחיילים שאלו את א' מה עושים. א' אמר להם אל תזוזו, ויצא מהרכב לכיוון מועתז. עד כאן אירוע בסדר גודל של סכסוך שכנים.
הם פחות או יותר בני אותו גיל. בנסיבות אחרות הם היו אמורים אולי לפתוח יחד עסק למכירת מחשבים או חברת גינון, אבל בממשלת הימין של היום א' מצמיד את קת הרובה לכתפו, מועתז נמלט ממנו לעבר הסמטאות, א' מכוון לרגליו - אבל הכדור הורג אותו. ואז קרה הסיפור האמיתי. כלומר, לא קרה כלום. הג'יפ חזר לבסיס. נערך תחקיר, א' הושעה מפעילות מבצעית, אבל ראבק - בן אדם נהרג.
פרט לתחקיר הפנימי, צה"ל הכניס למגירה תיק פתוח. הרציונל הוא למשוך זמן. להקהות את הערנות הציבורית ולהמתין להזדמנות כדי לסגור את התיק בשקט. מאז מאי 2013 עד אוקטובר 2014 הוצב א' בתפקיד מינהלתי. דרישתו להעמידו לדין בבית משפט צבאי נדחתה. ייתכן כי צה"ל, או מי מטעמו, חשש כי במשפט ייחשף התחקיר המבצעי ונסיבות המבצע בכלל. למשל עדותו של קמב"ץ הגדוד: "הוראות המג"ד היו מדויקות, מי שמטפס על הרכב מקבל כדור... חבל מאוד שמפקדים בכירים שומרים על התחת שלהם ולא לוקחים אחריות". ועוד הוסיף הקמב"ץ: "הצוות של א' היה צעיר, ואפשר היה לראות את זה. הזהרתי את המג"ד שלא יכניס את הצוות הזה, אבל הוא בחר להכניס".
המג"ד אגב הודה בטעותו, ואמר כי "טעיתי בשיקול הדעת כששלחתי חיילים של פעם ראשונה למשימה וקצין שזה התפקיד המבצעי הראשון שלו". המח"ט עצמו אמר בתחקיר מה שמפקד בכיר אמור לומר: "א' פעל באומץ לב ובקור רוח, אבל אני מצפה מקצין, קל וחומר בחטיבת כפיר, שיפגע ברגליים ולא 30 סנטימטר למעלה".
תכתיבי שב"כ
אבל לא בגלל הפספוס בירי הודח א' (רק לפני כחצי שנה מח"ט בנימין עצמו הרג נער פלסטיני בירי פרוע) והעניין הושתק, אלא בגלל החשש, המוצדק אגב, שפעולת ענישה דרסטית תפגע ברוח הקרב הצה"לית שאמורה לשרור בקרב חיילים ומפקדים בשטחים. אם לא שמתם לב, כל צה"ל הלוחם מגיע לשטחים, וכולו, מסיירת מטכ"ל ועד מג"ב - כולם ז'נדרמריה משטרתית אלימה שנאלצת להרוג כדי לשמור על השקט במצוות הדרג המדיני.
מלבד ענייני ניהול הגדוד ונוהל פתיחה באש, מערכת הביטחון לא ששה לחשוף את עצם הפרובוקציה ואת הצבא לטענה שכל הפעילות בשטחים היא פרובוקציה, שנועדה למרר את חיי הפלסטינים, לאלצם לבלוע את עובדת היותם אזרחים חסרי זכויות, או להקיא את עצמם מחוץ לגדה (עשרות אלפים ירדו מהגדה במהלך השנים עקב ה"מצב"). ולא המג"ד מחליט או מציע לבצע את הפרובוקציה הזאת, אפילו לא המח"ט או האוגדונר. צה"ל פועל בשטחים על פי תכתיב שב"כ, שמרכז את המודיעין ו"מציע" תו"ל כמתכון לשיכוך מהומות.
אגב, ביחס לימים האלה, המצב בשטחים בעת התקרית היה רגוע יחסית. מישהו שלא הגיע לתחקיר הצה"לי החליט על הפרובוקציה הזאת, והוא זה שצריך להשיב על השאלות שעולות מן האירוע. לא שידיו של צה"ל נקיות בניהול ה"מבצע" (לאלו שקופצים לדום כאשר הם שומעים את המילה, אני מציע לא לקפוץ ישר לאנטבה).
בתחקיר הסתבר שלמ"פ ולמג"ד יש פרשנות שונה בנוגע לנוהלי הפתיחה באש ומעצר חשודים (קריאת אזהרה, ירי לרגליים וכו') ושאר הוראות שלעולם אינן ממש תקפות כשהאדרנלין גועש בקרביים, וצעקות האספסוף והפוליטיקאים מתדפקות על עור התוף ובירכתי התודעה.
ברור שכל פרובוקציה מעין זו שבוצעה בעיירה דורה, היא זרז להתגברות המהומות. בכלל, כל התעלול הזה מזכיר פאקינג שוטר תנועה שאורב בירידה לנהגים שרגלם קלה, כלומר כבדה, על הדוושה, כדי לצבור דוחות מהירות. אלא שבזירה הזאת זה נגמר בדוחות נתיחה, במקרה הטוב (גופת מועתז נחטפה מיד ואין ממצאי נתיחה).
במקרה של סג"מ א' זה הסתיים בתאונת עבודה אישית וצלקת שטחים נפשית כמו למרבית המשרתים שם. במהלך השנה שבה בילה בעבודה מינהלית, נחקר מדי פעם עד שפקעה סבלנותו. התיק הפתוח סוגר לו אופציות באזרחות והוא ביקש להשתחרר מצה"ל. צה"ל נענה באנחת רווחה. בדצמבר 2014 הודיעה הפרקליטות לסג"מ א' כי מצ"ח סיימה את חקירותיה, והתיק עובר לפצ"ר כדי שיחליט. בפברואר 2015 שיגרה אליו הפרקליטות מכתב שבו נאמר כי בתוך כמה שבועות תתקבל בעניינו החלטה סופית. לפני שבועיים, בתחילת אוקטובר 2015, נסגר תיקו של סג"מ א'.
סגירת התיק נופלת, במקרה או שלא, על הלכי רוח של תומכי לינץ' ומצב רוח ציבורי שבו להרוג פלסטיני הוא עניין של שגרת הישרדות יומיומית של עמישראל. עכשיו דורש א' להחזיר לו את דרגתו ולפצות אותו על עוגמת הנפש, על פגיעה ביכולת להתקדם בגלל משיכת הזמן, ועל המשכורות שהיו אמורות להיכנס לחשבונו.
פלסטר על שבר
מלבד הטרגדיה של מועתז ומשפחתו והתקלות בחייו של א', התיק הסגור חייב להישאר פתוח ברמת השיח הציבורי. למשל בעניין ה"אמצעים" שננקטים לשיכוך הלהבות בשטחים ובירושלים.
במובנים רבים, גם החלטות הקבינט האחרונות הן סוג של פרובוקציה, וגם הן פרי ייעוץ שב"כי ופאניקה של פוליטיקאים. האמצעים האלה נועדו בעיקר "להרוות את השטח בלוחמים", בלשון הקסרקטינית של צה"ל, כלומר להציב על כל פלסטיני חייל או משהו בסגנון, אבל הם נועדו בעיקר להרגיע את היהודים. וחשוב מכל, הם נועדו לדכא את המתקפה הימנית על הממשלה.
ישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני. צילום: מרק ישראל סלם
השאלה היא אם זה עוזר, והתשובה היא לא. זה בעיקר מזיק. מלבד הסיבות שהכל דשים בהן, יש סיבה מרכזית אחת לפריצת טרור הבודדים וגלי האלימות בכלל. לא אידיאולוגיה, לא הסתה ולא פוליטיקה, אלא החיכוך הפיזי והאלים בין הפלסטינים לקצה החד של המציאות הישראלית, שהוא כוחות הביטחון והמתנחלים. ההחלטה לתגבר את המשטרה ואת הצבא (אחרי רצח הזוג הנקין צה"ל שיגר לכבישים כמעט אוגדה, וזה המצב בירושלים) נראית מובנת מאליה, אבל היא נובעת מפאניקה.
המודוס אופרנדי של צבא עובד על יחסי כוחות. המון חיילים ושוטרים ברחוב אמור לייצר סביבה בטוחה יותר, אבל גם נפיצה יותר ברמת החיכוך. לשבת על הווריד ממש של צעיר חמום מוח או סתם מוטרף, זה להגיש לו את טרפו (כמו את מותו שלו) על מגש וברחוב שלו. ייתכן שהצעדים האלה ירגיעו לרגע את השטח, עד הרגע הבא, שבו הלחץ על כל המגרש יגרום למתפרצת. ואז, כרגיל, נחטוף את הגול הקבוע, ובמגרש שלנו.
חוץ מזה, כפי שאומרת ד"ר ענת קורץ, חוקרת הטרור במכון למחקרים אסטרטגיים (INSS), "הדשן שעליו צומח הטרור הוא ערימות האשפה בג'בל מוכאבר ובעיסאווייה. שם נובטים העשבים השוטים של מה שקרוי הטרור, אבל אני לא רוצה להתחייב על הכינוי הזה, מפני שהבעיה היא פוליטית".
ודווקא בימים הנפיצים האלה החליט הקבינט לדחוף גם אצבע לעין ברמת הענישה הקולקטיבית, ו"להדק הפיקוח על יוצאים ונכנסים לשכונות המזרחיות". מדובר בהגבלת חופש התנועה וחופש המסחר כאשר אי שם מעבר לגדרות ולבטונדות ולהמון החיילים - החיים מתנהלים כסדרם. זה הטריף את האוכלוסייה עד עכשיו, וזה יגבר שבעתיים אם הצעדים שהקבינט החליט עליהם ייושמו כלשונם.
ולקינוח: "לזרז הריסת בתי מחסלים" ו"לשלול תושבות מבני משפחות טרוריסטים", מתכונים בטוחים להגברת החיכוך ויצירת מוקדי אלימות. בעצם מדובר בהכרזת מלחמה על 30%, שליש מאוכלוסיית ירושלים (המספר באדיבות יהודה בן מאיר, לשעבר סגן שר החוץ, בכנס סגור שנערך לפני כשבועיים במכון למחקרים אסטרטגיים). ד"ר קורץ אומרת כי "צעדי הקבינט נראים לי כמו בריחה טקטית מהכרעה. זה כמו לשים פלסטר על שבר".
צעד נוסף שדנו בו הוא המאבק ברשתות החברתיות. עניין מטופש למדי ואחריתו כמו חסימת הפקסים שלא בלמה את האינתיפאדה הראשונה. וגולת הכותרת: בטונדות ומחסומים יבילים בין השכונות הפלסטיניות לשכונות היהודיות. אם שאלתם את עצמכם אם הטרור מנצח, התשובה היא שנתניהו מחלק את ירושלים. מובן שכל הפעילות הזאת לא חוסמת טרור ונועדה בעיקר להוכיח ליהודים שהממשלה עושה משהו, ויישום החלטות הקבינט הוא מתכון להגברת החיכוך, ליצירת משקעי זעם, עלבון ונקמה, שהם תנאי היסוד ליצירת גל האלימות הבא.
המוצא כרגיל הוא העולם. אם החיכוך יסלים לרמה בלתי נסבלת של הרוגים ולחץ בלתי נסבל על האוכלוסייה האסלאמית והנוצרית - העולם עשוי להגיב בהחזרת רעיון הצבת הכוח הרב־לאומי בירושלים, ולא רק באגן הקדוש כהצעת הצרפתים. המהלך הזה תלוי בהסכמת שני הצדדים, ועד כה ההצעה נדחתה בזעף על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. כמו שירושלים מתפקדת כיום, הרעיון הזה יעיל יותר מצעדי הקבינט. וודאי מזיק פחות.