מדוע יוזמת כחלון לתשלום דמי אבטלה לעצמאים מתעכבת?

אהוד רצאבי, נשיא ארגון לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים), לא האמין שזה קורה לו. היוזמה לתשלום דמי אבטלה לעצמאים, שהייתה גולת הכותרת במסע הבחירות של כחלון, הולכת ומתפוגגת. ההבטחה שכל אחד ממאות אלפי העצמאים בישראל יזכה לדמי אבטלה דרך הביטוח הלאומי הקדימה את זמנה. פקידי האוצר כדרכם בקודש הגניבו ליוזמה את האותיות הקטנות, תרגיל שמתאים לחברות ביטוח ולא לפקידים האמורים למלא את הוראת השר.
 

סיפור דמי האבטלה תפס את רצאבי בארה"ב. כששמע על כך, ביקש לדחות דיון בוועדת הרווחה של אלי אלאלוף. הדיון נדחה ובינתיים באוצר מכינים פתרון חלופי. נשיא ארגון לה"ב היוצא (עו"ד רועי כהן נבחר במקומו) מעוניין היה להצהיר בהופעתו האחרונה בוועידת העצמאים שכחלון אכן עמד בהבטחתו ודמי האבטלה ישולמו.

בסוגריים נעיר ששר האוצר, שהוזמן לוועידה כאורח המרכזי, לא הגיע. הוא אומנם לא הבריז כי לא אישר את הגעתו, אבל בדרך השאירו לו כמה הודעות והוא לא חזר. מושיקו לא בא. מושיקו גם לא מטלפן. ייתכן שממש באותם רגעים הוא היה עסוק במעבר לדירתו החדשה בחיפה.
 

לפי הצעת החוק של חברי הכנסת אלי כהן ורועי פולקמן מכולנו (המופיעה בחוק ההסדרים), העצמאים אמורים היו לקבל את דמי האבטלה דרך הביטוח הלאומי, כשאת המימון הראשוני בסך 150 מיליון שקל יספק האוצר.

העצמאים היו צריכים להשלים 150 מיליון שקל נוספים דרך הגדלת הניכוי לביטוח הלאומי. כאן כאמור הגיעו "הסעיפים הקטנים שבפוליסה". באגף התקציבים לא אהבו את נוסח החוק המקורי וניסו לעשות מקצה שיפורים. הם לא הסכימו לקרוא לתשלום "דמי אבטלה", והדביקו שם חלופי כדי שחלילה לא יתפרש שהביטוח הלאומי הוא שמשלם. לשיטת אנשי האגף, דמי האבטלה ישולמו באמצעות קרן חיצונית, כדי שלא להגדיל את גירעונות הביטוח.
 

הלאה: בעוד העצמאים היום מוכנים להוסיף עד 0.25% מהשכר, באוצר דרשו יותר, והודיעו ששר האוצר יהיה מוסמך להחליט על גובה ההפרשה של העצמאים. וזה עוד לא הכל. באותה הזדמנות ביקשו באוצר לשנות את שיטת ההפרשה לביטוח הלאומי ולקבוע שיטה דיפרנציאלית (באגף התקציבים מאוהבים מאוד במילה הזאת), ולפיה עצמאים ברמות השכר הגבוהות ישלמו יותר. העצמאים מרגישים שעבדו עליהם בעיניים.
 

"עד כאן", אומר רצאבי, "בשביל חוק כזה אנחנו לא צריכים את כחלון. הביטוח הלאומי הציע לנו את זה עוד קודם לכן, אבל אמרנו 'לא'. אם זה מה שמציעים באוצר, אז תודה, אבל במשחק הזה אנחנו לא משתתפים".
 

מי שמנסה להציל את המצב הוא יו"ר ועדת הרפורמות אלי כהן. איש הרפורמות של כחלון מדבר עם אנשי האוצר ועושה כל מאמץ שהגידול בהפרשות מהשכר לא יעלה על 0.25%. "עם כל הכבוד לרצון אגף התקציבים לשנות את המודל, אין סיבה לכרוך את זה עם תשלום דמי האבטלה. אפשר לשנות את שיטת התשלומים בהזדמנות אחרת", אומר כהן. בינתיים אלי אלאלוף מוועדת הרווחה, גם הוא איש כולנו, מתחמם על הקווים וממתין להוראות. בעקבות המשבר, באוצר מתקנים שוב את נוסח החוק בתקווה שהפעם הוא יעבור. 
 

יוזמה חסרת תקדים של כחלון (תשלום דמי אבטלה לעצמאים אינו מקובל בעולם) עלולה לרדת לטמיון בגלל פקידי האוצר שמנסים לעקוף, אבל רק כחלון יחליט אם לתת לזה לקרות.  
 

רגולציה היא הנמסיס של נתניהו. הביטוי "אנטי־רגולציה" הפך בתקופתו למנטרה. התעשיינים כבר מחייכים בביטול בכל פעם שמדברים על המלחמה ברגולציה. החידוש היחיד בתחום הוא לשוני. התרגום העברי של המילה יהיה אסדרה.
 

בינתיים האסדרה ממשיכה לפרוח, וההבטחות של נתניהו ממשיכות לזרום. ב־29 בפברואר 2014 השתתפתי בכנס התעשיינים, שבו התלונן נתניהו שבישראל יש 200 רגולטורים עם אלפי תקנות. כל רגולטור מסתכל על התחום שלו, ואין חישוב של עלותם למשק. ב־31 במאי 2015 עלה נתניהו מדרגה בהתבטאויותיו והבטיח: "נילחם בעודף הרגולציה עם גרזנים. אנחנו פוגעים בכל אזרחי ישראל עם רגולציה מבהילה". לאחר מכן הקים לעצמו ועדת שרים לענייני רגולציה שבראשה עמד.
 

השבוע התקדמנו שלב נוסף במתקפת ההצהרות, כשנתניהו הורה לגבש תוכנית הקלות ברגולציה לעסקים קטנים, המבוססת על תוכנית בנט מתקופתו כשר הכלכלה. על פי ההצעה, על עסקים קטנים יחולו רק 20% מהתקנות ולא יאכפו עליהם רגולציות בתחום דיני העבודה, בטיחות וכד'. מי שאמור לקדם את ההצעה הוא מנכ"ל משרדו, אלי גרונר. 
 

אך בשבוע שבו התבשרנו על "ההקלות", התברר כי מספר הרגולטורים לא רק שאינו קטן - אלא גדל מרפורמה לרפורמה. בתחילת 2015 מונה רגולטור לענייני הקלות ביבוא. בקרוב ימונו רגולטורים חדשים נוספים: האחראי לפעילות הצ'יינג'רים, רגולטור שיפקח על חברות האשראי החוץ־בנקאיות ואחד נוסף, שיפקח על חברות כרטיסי האשראי המופרטות.
 

הפחתת הרגולציה היא ססמה יפה, אבל היא אינה מסתדרת טוב עם אג'נדת הרפורמות של כחלון. ככל שיש יותר רפורמות, זקוקים ליותר רגולטורים. ככל שיש יותר רגולטורים לאנשים אין חשק לעסקים, ואז יש רפורמות וחוזר חלילה.
 

הצהרות הרגולציה של נתניהו מתמקדות בעיקר בתעשייה ובעסקים הקטנים, ולא בענפי הפיננסים וההשקעות הגדולות המהווים את מנוע הצמיחה במשק. בענפים אלה הטיפול באסדרה נמצא מחוץ לתחום, והסיכוי שהגרזן המובטח של ביבי יונף עליהם הוא אפסי. מדובר בפיקוח על הבנקים, בפיקוח על הביטוח ושוק ההון, ברשות ניירות ערך והממונה על ההגבלים.
 

הרי מה עיכב את אישור מתווה הגז אם לא סעיף 52 המפורסם שבו המליץ הרגולטור להשתמש. ומה מייבש את הבורסה כבר שנים אם לא עודף הרגולציה שהושת על החברות הציבוריות ובתי ההשקעות. המכה על הבורסה ניחתה בעקבות הצפת חוק החברות בתיקונים, החל ממספר 15 ועד 21, שכללו את הצורך באסיפות לאישור שכר, עסקות בעלי עניין, רוב רגיל ורוב מיוחד, מגבלות שכר על יושבי הראש ועוד. 
 

הדחת הנהלת הבורסה הקודמת לא הועילה וגם "מפת הדרכים" להקלת הנטל לא סייעה. החברות הציבוריות בורחות מפה זו אחר זו, והבורסה (באמצעות האולם המפואר שלה) מתפקדת בפועל כאולם אירועים.
 

בבנקאות ובענף הביטוח הפך עודף הרגולציה לשם דבר. דודו זקן, המפקח על הבנקים, ניקה ערב פרישתו את שולחנו ושחרר לאוויר לא פחות מ־20 הוראות רגולטוריות. גם דורית סלינגר מהביטוח אינה מתבטלת.
 

האם הרגולציה מסייעת, מכבידה או מקוממת? נתניהו מאמין שהרגולציה חונקת והוא צודק, אבל חוץ מדיבורים הוא לא עושה דבר לשנותה. 
 

יואל נוה, הכלכלן הראשי באוצר, הטיל השבוע פצצה: עשרת יבואני המזון הגדולים מרוויחים מצוין. הם לא מתחשבים בהיחלשות המטבעות, אינם מורידים מחירים ורווחיותם זינקה בעשור האחרון ב־230%. התנהגות כזאת אפשר להכתיר בתואר חזירית. ואולם מלבד אֹסם (יבואנית טסטר'ס צ'ויס) וחברת נטו־מלינדה (יבואנית דגים ומוצרי בשר), היבואנים האחרים הן חברות פרטיות שחמקו מהביקורת הציבורית.
 

הטענות בנושא יוקר המחיה הופנו עד היום בעיקר לרשתות השיווק וליצרנים המקומיים. היבואנים חמקו מביקורת, וחגגו כל הדרך לבנק עם בונוסים ודיבידנדים בהיקף 1.95 מיליארד שקל. את הנתונים האלה מפרסם כאמור האוצר, שיוקר המחיה הפך למנטרה שלו.
 

עיתוי הפרסום אינו מקרי. בימים אלה נלחמים באוצר על רפורמת הקורנפלקס (יבוא מוצרי מזון יבשים) ועל הטיפול בענף הפטם בחקלאות. הם חשבו שרווחיות היבואנים תצדיק את קידום פתיחת היבוא המקביל, אלא שהם השיגו בדיוק את המטרה ההפוכה.
 

כבר ראינו שהיבואנים, במיוחד כאלה עם הסכמי בלעדיות, אינם מתנדבים כל כך מהר להוריד מחירים. זאת ועוד: חלק מהיצרנים המקומיים עשויים בעצמם גם להפוך ליבואנים. מלבד כל אלה, את מחיר היבוא החופשי ישלמו בסופו של דבר היצרנים המקומיים, כמו החקלאים והעובדים.
 

בשבוע הבא גם נתבשר על הרפורמה בבנקאות. ועדת שטרום אמורה הייתה לפרסם את טיוטת הדוח ביום רביעי הבא, אבל האירוע נדחה עד לפתרון המחלוקות. פלוג תיענה להזמנת כחלון להשתתף במסיבת העיתונאים רק אם יתברר שהנושאים השנויים במחלוקת, כמו מבנה חברות כרטיסי האשראי והפיקוח עליהן, ייפתרו לשביעות רצונה.
 

פלוג נאלצה לשתף פעולה עם הוועדה אף שלדידה מדובר בוועדה מיותרת. קדמה לה ועדת זקן, שהוקמה בהמלצת פרופ' מנואל טרכטנברג בעקבות המחאה החברתית. ועדת שטרום הוקמה בהסכמת נתניהו בעקבות מחאת הבנקאות של כחלון, אך לא ברור עד כמה היא באמת תועיל לתחרות.
 

כפי שכבר כתבתי בטור זה, החשש שלי הוא שמה שקרה בוועדת בכר, שהמליצה להפריד את הקופות והקרנות מהבנקים, יקרה עם ועדת שטרום: הריביות יעלו והעמלות יזנקו, עד שיקום חבר כנסת כמו חיים כץ, שיגביל את הריבית והעמלות בחברות האשראי העתידיות.

לחודש העמוס שמקדים את אישור התקציב (הצפוי ב־19 בנובמבר) נדחסו גם שני נושאים כלכליים בעלי מטען פוליטי רב־עוצמה: סוגיית חלוקת הטבות המס ליישובים בפריפריה והתקצוב הדיפרנציאלי ברשויות המקומיות.

רון חולדאי. צילום: מגלן 

מהטיפול בשני אלה ברח כחלון, ושניהם תקועים בשלב זה באחת הוועדות. בעניין תקצוב הרשויות ניסו פקידי האוצר לשנות את השיטה ולתמוך בחיזוק הרשויות המוחלשות על חשבון החזקות. היוזמה הוכנסה לחוק ההסדרים, אך בלחץ חיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי ופעיל ליכוד ותיק, הוצאה מהחוק והועברה להליך חקיקה רגיל ומשמים בכנסת.
 

הוויכוחים בין פורום 15 הרשויות הגדולות (או החזקות), בראשות רון חולדאי מתל אביב לרשויות המוחלשות, בראשות ניר ברקת מירושלים, נמשכים עדיין במלוא המרץ. ברקת תוקע טריז בין הרשויות בדיוק כפי שהוא עושה בירושלים. במקום להתייצב בחזית אחת מול האוצר בתביעה להגדיל את התמיכה הממשלתית, הוא תובע לקצץ בחזקות לכאורה, ולהעביר את התקצוב למוחלשות.
 

כבר לא נשאר הרבה לקצץ. על פי הנתונים שבידי העירייה, משנת 2003 קוצצו תקציבי התמיכה ברשויות ב־6 מיליארד שקל. 2 מיליארד שקל מתוכם בתקציבים שוטפים ו־4 מיליארד שקל בשחיקת מענקי האיזון. לפי כל ההערכות, סיפור התקצוב יגווע כיוזמות האוצר האחרות.
 

נתניהו לא יהיה מסוגל להוביל מהלך המנוגד לעמדתו המפורשת של ביבס, מה גם שהוא אינו מוצדק עניינית. ועדיין היוזמה מקוממת את חולדאי, שסבור שמדובר לא רק בבעיה נקודתית, אלא בשיטה. תל אביב נחשבת לאחת הערים החזקות מבחינה כלכלית. העיר ללא הפסקה נהנית גם מהכנסות מארנונה ללא הפסקה. אבל לא לעולם חוסן. עובדה שעד לכניסת חולדאי לעירייה, התקציב היה גירעוני.
 

"אני מעדיף שלא לדבר על תל אביב כדי שלא יחשבו שאני אינטרסנט", אמר חולדאי, "פורום ה־15 כולל עיריות כמו חדרה, נתניה ואחרות שאינן חזקות. אז צריך לצמצם את התמיכה בהן ולהעבירה לרשויות המוחלשות? איזה מין דבר זה? אותי לא צריך ללמד מה זה תקצוב דיפרנציאלי. שכונת התקווה למשל מקבלת אצלי תקציב יחסי גבוה משכונות הצפון".
 

"רשות מקומית או עירייה אמורות להתמקד בטיפול בשירותים מוניציפליים כמו ניקיון, תחבורה, פיקוח ורישוי עסקים. את כל זה אנחנו עושים דרך הארנונה, המהווה 7% בלבד מתקציב המדינה. המדינה אחראית לביטחון, לבריאות, לחינוך ולרווחה ולשיטור. אלא שאנשי האוצר חושבים אחרת ומפילים עלינו עוד ועוד מטלות. מדוע מפילים עלינו תקצוב חינוך ורווחה? זה מפחית את התמריץ שלנו לקלוט תושבים. אם יש בעיה תקציבית, אפשר היה לקחת את ה־5.8 מיליארד שקל מהפחתת המע"מ ומס החברות ולהעביר אותם לעניים".
 

הגעתי לחולדאי לשיחה על תקצוב הרשויות ומצאתי את עצמי בבעיית הפקקים המטרידה את כל תושבי המרכז. שכונת מגורי במערב רמת גן מרוחקת כשלושה ק"מ מבניין העירייה. אלא שהנסיעה נמשכה בבוקר אמצע השבוע כ־50 דקות - כזמן הנסיעה מתל אביב לירושלים. שאלתי את ראש העירייה על בעיית הפקקים, שעלולה להימשך בשש השנים הקרובות.
 

"הציבור היה שמח להתנייד בתחבורה ציבורית ולהשאיר את המכונית בבית, לו אכן הייתה ניתנת העדפה ברורה בנתיבים לתחבורה הציבורית. זה לא יקרה כל עוד בשלטון חוששים ממה שיגידו בעלי הרכב הפרטי", הסביר חולדאי.
 

בבוקר הפגישה החליט בית המשפט לחייב את משרד התרבות ואת העירייה להמשיך לממן את התזמורת הקאמרית, שעמדה על סף פירוק. חולדאי החליט להפסיק את המימון לאחר שהשרה מירי רגב החליטה לבחון מחדש את מערך התמיכות. עיריית תל אביב מממנת מוסדות תרבות וספורט בהיקף של 200 מיליון שקל בשנה. התמיכה בתרבות מהווה פחות מ־0.5% מתקציב המדינה, הרבה מתחת למקובל ב־OECD. חולדאי מתפקד אם כן בפועל גם כשר התרבות ומסייע לגופים כמו הפילהרמונית הישראלית, התיאטרון הלאומי הבימה ומוזיאון ארץ ישראל. שימו לב - המילה "תל אביב" אינה מוזכרת באף שם של המוסדות האלה.
 

גם בעיית הרכבת הקלה והשפעתה הקטלנית על העסקים הקטנים היא חלק ממצוקת התחבורה. חולדאי ייפגש בקרוב עם נציגי בעלי העסקים כדי לשמוע על מצוקותיהם. תשלומי הארנונה אינם המרכיב הדומיננטי בהוצאות העסקיות השוטפות של העסקים, ובכל זאת נשמעות קריאות להפחתתם. גם אם יוחלט על כך, לא ברור מה יהיו הקריטריונים, איך מודדים את גודל הפגיעה ואם זה באמת יעזור.
 

הרכבת הקלה, שתחצה גבולות מוניציפליים של חמש רשויות שונות, אינה עניין של תל אביב בלבד. זהו פרויקט לאומי המונח לפתחם של מקבלי החלטות כמו משרד הכלכלה ומשרד התחבורה. אלא ששם גוררים רגליים, בדיוק כפי שקרה בפרויקט הרכבת בירושלים.
 

האם חולדאי קשוב למצב העסקים? "ודאי שכן. אני מבין את מצוקותיהם, ואנחנו מסייעים בדברים אפקטיביים באמת, כמו שילוט בולט וייזום אירועים מקומיים. אהיה מוכן להשתתף בכל ועדה שתדון בפתרונות למצב. אבל אי אפשר להפיל את הכל על הארנונה", הוא ענה.
 

על נושאי הנדל"ן, כולל הסכמי הגג של כחלון ומחירי הארנונה הגבוהים לעסקים, קבע ראש העיר: "עיריית תל אביב אינה שותפה להסכמי הגג. בעיית מחירי הדיור בתל אביב מטרידה פחות את כחלון, אבל יש מגרשים ריקים ביפו בבעלות המינהל, הפנויים לבנייה, ואנחנו מוכנים לשתף פעולה. אני לא מכיר תופעה של נטישת חברות עסקיות לטובת ערי הפריפריה. נכון שבעבר זה קרה וניסינו להוריד את הארנונה לחברות הביטוח, אבל באוצר לא אישרו. היום יש פריחה בבניית מגדלי משרדים: עזריאלי בונה ליד הקריה, האחים חג'ג' בונים ליד השוק הסיטונאי ומגדל נוסף יוקם מול הרכבת".