ביום מותנו ננסה לזכור היכן היינו ומה עשינו בחמישה לעשר, במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. זה מה שעמים בני תרבות עושים כאשר הם באים לבדוק כיצד קרה שתרבותם נסתלקה מהם לרגע מצמית ומייאש אחד וקמה עליהם להרגם. כי מה שקרה אמש בפאתי כיכר מלכי ישראל, הוא מסוג הרגעים הנוראיים הללו, הפותחים פצע עמוק בנפשו של עם, הורגים את מארגה השברירי והעדין של אומה ומותירים אותה כאובה ומבולבלת. כאשר בשוליה, ממש בשוליים הסהרוריים, מרקד מיעוט קטן, רצחני, פושע ואנטי־דמוקרטי על הדם הטרי, כנציג שבט ברברי, שטירוף, עורמה ותחבולה חברו בו לרגע ארוך אחד והעלו אותו על מסלולה של התנקשות שעלתה יפה וקיפדה את ראשה של תקווה גדולה.
עד יומנו האחרון, אנחנו, בנינו ונכדינו, נבקש להבין כיצד קרה שבעיצומו של תהליך שלום, בעיצומה של תקווה לפתרון של פיוס, הפכנו לעם ככל העמים, עם שיכול להוציא מתוכו מתנקש, שתכנן, הגה והוציא לפועל, בדם קר של מחסל מקצועי, הזיה מטורפת, חלום עיוועים, איתו השתעשענו לתומנו בחודשים האחרונים, שומעים את האזהרות אך מסרבים להאמין.
אמש איבדנו מנהיג, בעל חזון, מעוף ואומץ לב אישי, אך יותר מאובדן החיים וקדושתם, איבדנו את שאריות יתרוננו המוסרי על פני עמים אחרים. שלשה כדורים חיברו אותנו לעולם של רוצחים מוסתים, של אספסוף צמא דם, של מתנקשים בודדים ושל מנהיגים מתים. לא בנו בחרת מכל העמים ולא לנו נתת.
הימין כהרגלו יבקש לרחוץ ידיו מההתנקשות. זה בסדר. מתנקש בודד אינו מכתים ציבור שלם, אבל החל מהבוקר, לא תעזור הרטוריקה, הפעלולים המילוליים והגינויים הגורפים. האצבע שלחצה על ההדק הייתה של אדם פרטי, אבל את התחמושת סיפקו אלו ששנים וחודשים חותכים בסכין חדה את החיבורים הרופפים שאיכשהו החזיקו אותנו שלמים. במקום להצטעצע ולהתחכם, אחרי הכרזה שהראתה את יצחק רבין במדי ס"ס, היה על הימין להתנצל בפניו, בגדול ובפומבי. במקום זה, דשדש הימין הקיצוני על קו התפר שבין פוליטיקה לאלימות, בין חילוקי דעות להסתה. האקדח נדרך, אמש הוא ירה.