עברו 20 שנים מאז האירוע הדרמטי והמכונן ביותר בדברי הימים של הדמוקרטיה הישראלית, מאז מגילת העצמאות - רצח ראש ממשלה על ידי מתנקש ישראלי למטרת שינוי מדיניות הממשלה. יגאל עמיר הצליח, הוא רצח את רבין ואת מדיניותו.
יצחק רבין, יחד עם שותפו שמעון פרס, שינה עמוקות את סדר העדיפויות הלאומי, מרגע שהתמנה לראש ממשלה ב־1992. הוא הבין כי ההנהגה חייבת להכריע באומץ בין פתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות לבין סכנת הפיכתה למדינה דו־לאומית, וכי המפתח לשלום ולביטחון אזורי הוא תהליך הסדר אמיתי עם הפלסטינים, כמו גם המפתח לשינוי כלכלי־חברתי. ואכן, בעקבות הסכמי אוסלו, נחתם הסכם השלום עם ירדן, שופרו משמעותית היחסים עם מצרים, ונקשרו יחסים דיפלומטיים עם שמונה מדינות ערביות.
כמנכ”ל משרד החוץ בזמנו, תחת שר החוץ פרס, חוויתי במו עיני שיפור דרמטי במעמד הבינלאומי של ישראל. יחסים דיפלומטיים הודקו עם סין, עם הודו ועם מרבית מדינות העולם. יחסינו האסטרטגיים עם ארצות הברית לא חוו מעולם פריחה כזאת. ועידות כלכליות אזוריות התקיימו בקזבלנקה ובעמאן, וכללו את ראשי הסקטור הפרטי הישראלי, הערבי והעולמי.
לתפנית זאת היה ביטוי משמעותי בזירה הכלכלית־חברתית הפנימית. המשק צמח עד כדי 10%, תעשיית הטכנולוגיה הגבוהה צמחה לאחת המובילות בעולם, ומשאבים הושקעו בפריפריה ובמגזר הערבי, במקום בהתנחלויות.
הימין הפוליטי והדתי התקומם כנגד המדיניות הזאת בגין סיבה מרכזית אחת, חלוקת “הארץ המובטחת”. יגאל עמיר לא הופעל, אך לא פעל בוואקום, הייתה לו השראה מרבני יש”ע רבים, חלקם פסקו על רבין “דין רודף”, וכן רוח גבית מהפוליטיקאים מהימין, שצעדו אחר ארון המתים בכיכר ציון, וביניהם בנימין נתניהו ומרבית ראשי הליכוד. הימין ביכה את רצח רבין וחש את הטרגדיה הלאומית, אך לא ביכה את מיגור מדיניות ממשלת רבין.
בנימין נתניהו, ביודעין ובמופגן, הרס כל חלקה טובה מהמדיניות הישראלית של עידן רבין – מהסכמי אוסלו, דרך שיפור היחסים האזוריים, שדרוג היחסים עם ארצות הברית והצמיחה הכלכלית־חברתית, ועד לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.
בתקופת רבין היה כאן חופש ביטוי מלא לדעות מנוגדות ואופוזיציוניות.
ובכן היום, 20 שנים אחרי – כשההתנחלויות המשיחיות בשיא הפריחה, כשהגזענות כנגד הערבים משתוללת, כשהיחסים הביטחוניים האזוריים נהרסו, כשהיחסים עם ארצות הברית בשפל המדרגה והמשק במשבר עמוק – ניתן לומר ביתר שאת שיגאל עמיר הצליח לרצוח את ראש הממשלה ואת מדיניותו.
ובכן היום, 20 שנים אחרי – כשההתנחלויות המשיחיות בשיא הפריחה, כשהגזענות כנגד הערבים משתוללת, כשהיחסים הביטחוניים האזוריים נהרסו, כשהיחסים עם ארצות הברית בשפל המדרגה והמשק במשבר עמוק – ניתן לומר ביתר שאת שיגאל עמיר הצליח לרצוח את ראש הממשלה ואת מדיניותו.
כיום עומדות למבחן בפני ישראל כולה שתי מורשות: זו של רבין והמחנה שלו, וזו של יגאל עמיר והמחנה האידיאולוגי שלו.
כדי שתהיה תקומה למורשת רבין, יש צורך במנהיג ישראלי שיהיה לו האומץ שהיה לרבין, האומץ לעשות את הדבר הנכון למען המדינה, גם אם הדבר אינו פופולרי, ולמען חיים נורמליים בישראל, חברה מכובדת במשפחת העמים, גם אם בתקופת המעבר בין מלחמה לשלום ימשיך הטרור (כי לשלום יש גם אויבים בצד השני).