סלק בן 70



קשה לאהוב את טום סלק, כשם שקשה היה לאהוב את ג'ון ויין. אנשים רבים מתקשים להפריד בין השחקן לאדם הפרטי והפוליטי שמאחוריו, וסלק הוא רפובליקני וחבר אדוק ב־NRA הקטלנית. לאהוב שחקן שהפוליטיקה שלו דוחה אותך זה דבר שמפריד בין מבוגרים לילדים. זה לא סלק הדוגמן הבלוריתן והמשופם לסיגריות מנטול; לא הגבר בן ה־35 מ־Magnum, P.I, הבלש הפרטי מהוואי מהסדרה הראשונה שניסחה לחיילים ששירתו בווייטנאם חזות נעימה ואוהדת. זה סלק בן 70, נשוי זה 27 שנה, אב לשתי בנות ובעל חווה בקליפורניה שהייתה שייכת לדין מרטין. אינני מדבר על סלק מסדרת הטלוויזיה הפופולרית Blue Bloods ב־CBS, שבה הוא מגלם את הקומישינר של משטרת ניו יורק כבר עונה חמישית. אני מדבר על סלק כג'סי סטון, מפקד המשטרה האלכוהוליסט של העיירה הפיקטיבית פרדייז, בואך בוסטון, מסצ'וסטס, בסדרה המבוססת על הספרים שכתב רוברט ב' פרקר ויורשיו אחריו.



סלק וצוות ההפקה שלו מקפידים להנפיק סרט חדש מדי שנה. השבוע שודר Lost in Paradise, שבו מושאל צ'יף סטון – המתעקש באדיבות שכולם יקראו לו ג'סי – למשטרת בוסטון, בניסיון לפענח רצח סדרתי של זונות. הרוצח הודה בשלושה מקרים ויושב בכלא (לוק פרי מ"בוורלי הילס 90210", בניסיון נלעג לחיקוי של חניבעל לקטר), מה שאינו מסביר את הרצח הרביעי. העלילה בסרטי סלק־סטון משנית בלבד להזדמנות להתבונן ארוכות במקצוען ותיק ששרד יפה את המעבר מהוט־שוט צעיר לשחקן אופי משופם (ומזוקן) השקוע בשרעפים קיומיים מהזן העילאי ביותר, מבזיק חיוכים מעטים המסגירים גומות לחיים וממרומי גילו ותבונתו מתמודד עם משיכתו לוויסקי ולנשים קלות דעת.



נתמך בגולדן רטריבר נאמן ודעתן; בוויליאם דיוויין הוותיק והמצוין כפסיכיאטר שהוא רואה באורח לא קבוע; ובשחקנים סולידיים שנכנסים ויוצאים בסרט התשיעי בסדרה, מביא סלק למסך נוכחות סולידית ותבונית, מלא אמפתיה וצורך בלתי נשלט לסייע לנערות במצוקה ונחישות מרשימה לפתור את התעלומה. כאשר נדמה שהסרט יעבור כשהוא נישא על גבי מבטיו הארוכים והנוגים של סלק – לא שיש בהם רע – הוא שולף בדקה ה־90 את אקדחו ופוגע במה שהוא מכוון. חיסול המצדיק את כוס הג'וני ווקר הבאה. יותר ממומלץ.



קלאסי 1


למי שמבקש לצפות בסרט שבו החליט דייוויד מאמט על גישה מתלהמת בשירות הפטריוטיזם האמריקאי, אסור להחמיץ סרט שרירי בשם Spartan. העלילה שוצפת בקצב מסחרר, ומחסלת חשבונות עם סטיות תקן אמריקאיות מתוואי הדמוקרטיה מעל לכל ובכל מחיר. אבל האטרקציה האמיתית היא ואל קילמר המצוין, דקה לפני שהפך למתחרה המוביל בפרס על שם גארי ביוסי בהתחרפנות. הוא מגובה בוויליאם מייסי ובאד אוניל הטובים, ומדלג על פני יבשות בניסיון להציל את בת הנשיא החטופה, שאיש לא מעוניין באמת בהחזרתה. Spartan הוא 107 דקות של הנאה צרופה, ונדרש בו ריכוז גבוה מהדרוש בקולנוע האמריקאי. לא קשה להבין מדוע היה המהלך הבא של מאמט הקמת הסדרה הפטריוטית The Unit, שבה הסתתרו מבצעים שחורים מאחורי פרגוד של שקרים לבנים וגוויות מדממות.




צילום מסך


קלאסי 2



קשה להאמין שהסרט הנוגה, החמוץ־מתוק והאלים הזה עם רוברט מיצ'ם, ברגע המדויק שבו היה בשיאו כשחקן, טבע בלי להותיר כתם שמן על פני המים. עם רוברט טאון ופול שריידר כתסריטאים וסידני פולאק המנוח מביים את אחד מסרטיו הטובים ביותר, The Yakuza מציג את ארגון הפשע היפני באורח אותנטי שאינו בא על חשבון העלילה: סיפור אהבה בלתי אפשרי, בגידת חברים וצלקות השליטה האמריקאית ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה. שחקני המשנה נותנים אסיסט גדול, ובריאן קית' מציג צד אפל ונכלולי של רב־גוניותו כשחקן.




The Yakuza


קלאסי 3



כל אחד מאיתנו זוכר סרט שהשפיע עליו עמוקות ושטלטל אותו מכפות הרגליים ועד ראשו. ראיתי את Vanishing Point ב־1971, ומאז הוא אבד לי: דהירתו האינסופית של קובאלסקי על פני אמריקה; בארי ניומן, שאבד גם הוא, מנסה להגיע בזמן שיא מדנבר לסן פרנסיסקו; קליבון ליטל בתפקיד הדי־ג'יי העיוור המתקשר עם קובאלסקי דרך הרדיו; התארגנות הרשויות והחלטתן הנחרצת לעצור את קובאלסקי בכל מחיר; והפלשבקים של קובאלסקי, שבמהלכם אנחנו מקבלים פלאשים מעברו בווייטנאם, אישה אהובה ומשטרה. המפגש המחודש עם הסרט לא גרע ממנו מאומה. ההפך. הוא אומר משהו על האופן שבו התחפרה אמריקה מתחת לעורנו. הוא מסביר את נהייתנו אחרי הדספרדוס שלה.




Vanishing Point



ספר



בדרך כלל אני מתנזר מג'ון גרישם. הוא לא סופר רע בעיקרון, אבל בימים של היצע שוטף ומדהים של מותחנים אמריקאיים טובים מסוגם, חבל על כל דקה. ועדיין שילמתי 14 דולר, והורדתי את Rogue Lawyer החדש שלו לקינדל. למה לברבר? הפתעה נעימה מכל כיוון. סבסטיאן ראד הוא עורך דין לחלאות, המתנהל מתוך טנדר המרוהט כמשרד עם נהג צמוד. כשהוא בתנועה, קשה לאויביו הרבים לפוצץ את משרדו. הפעם מדלג גרישם על היומרה הספרותית וקופץ ראש אל העלילה הסבוכה המתנהלת כסדרת סיפורים קצרים, אבל היא בעצם נרטיב אחד. עם רעיה לשעבר שהפכה לסבית, בן קטן שנמנע ממנו לראות, וקליינטים שהיו גורמים לסקוט טורו מיגרנה קשה – אני נהנה מכל רגע.




Rogue Lawyer