תוכנית החלוקה: החלוקה לימין ושמאל נכונה אולי לשנות ה-90

אין הכרח בחלוקה כזאת, ואין בה הרבה תועלת. מוטב היה לנסות דרכים אחרות להבנת המציאות הפוליטית שלנו. לדוגמה, וזאת רק אפשרות אחת מבין כמה, אפשר היה לנסות ולחלק אותנו כמו שהאמריקאים מחלקים לפעמים את הסיעות שלהם בין "ריאליסטים" ל"אידיאליסטים".

גם זו חלוקה שיש לה חסרונות, כמובן, שהרי אף אחד לא רוצה להודות שהוא ריאליסט חף מאידיאלים, ואף אחד לא רוצה להודות שהוא אידיאליסט חף מיכולת ניתוח מפוכחת של המציאות.
 

ועם זאת, התרגלנו כבר למציאות שבה יש מי שמוכן להיות "לאומי", כאילו אינו רוצה שלום, ויש מי שמוכן להיות "שלום", כאילו ויתר על הלאומי. אז למה לא להתרגל לחלוקה אחרת?
 

מבט על החברה הישראלית כנחלקת בין ריאליסטים ואידיאליסטים יטלטל עד היסוד את האינסטינקט המחנאי המקובל כאן. הוא יציב את זהבה גלאון ונפתלי בנט במחנה אחד, הוא יציב את ציפי לבני ומשה יעלון במחנה האחר. הוא יחבר את ציפי חוטובלי ואת דב חנין במחנה אחד, ויציב את בנימין נתניהו ואת עמיר פרץ במחנה אחר.
 

הריאליסטים הם מי שמבינים שהעולם הוא מקום שמחייב תמרון זהיר; שנזהרים מאשליות ביחס ליכולתם לשנות את המציאות באבחת יוזמה כזאת או אחרת, מדינית או צבאית; שמוכנים להתפשר על דברים, ואפילו חשובים, כדי לקיים את מה שחשוב יותר: ישראל וביטחונה. האידיאליסטים מאמינים שיהיה טוב ושרצוי לקחת סיכונים גדולים למען הר הבית או למען השלום.
 

פרופ' וולטר ראסל מיד, מהמומחים החשובים והמעניינים למדיניות החוץ האמריקאית, הציב פעם ארבעה דפוסים של מנהיגים (אמריקאים) המשקפים ארבע גישות מתחרות: 
 

תומאס ג׳פרסון - בשם ההתבדלות, אלכסנדר המילטון - בשמה של הכלכלה, אנדרו ג׳קסון - איש העוצמה והכוח, וודרו ווילסון - נשיאו של האידיאליזם.

ישראל, מן הסתם, יכולה להסתפק בשניים: הבגינים והבן-גוריוניסטים. אך בניגוד למה שנדמה לרבים, כל ראשי ממשלות ישראל עד היום, למעט מנחם בגין, נטו לקוטב הבןֺ-גוריוניסטי, מי יותר ומי פחות. כלומר: נטו למעשיות נטולת אמוציות ולהעדפת שיקולים אינטרסנטיים של ישראל על פני שיקולים ערכיים נעלים. 
 

ישראל עשתה כמובן הרבה טעויות לאורך הדרך, ומנהיגיה החליטו החלטות שגויות - הציפייה ממנהיגים להיות חפים מטעויות, כולל טעויות קשות, מתאימה רק למציאות הווירטואלית של רשתות חברתיות - אך בסיס המדיניות שלה היה ועודנו קר ותועלתני.

לכן החליטה ישראל לקבל כספי שילומים מגרמניה; לכן היא נמנעת כל השנים מהכרה בשואת הארמנים; לכן היא מקיימת סטטוס קוו בעייתי על הר הבית; לכן היא, במידה רבה, ממשיכה בכיבוש בשטחים. חישוב של עלות מול תועלת, בחינה מפוכחת של חלופות. מדיניות חשדנית של מי שיודע שמרווח הטעות שלו קטן, ושהסכנות גדולות.
 

אמריקה נזקקה לכל ארבעת הדפוסים המנהיגותיים שלה. המתח ביניהם הוא מתח מפרה. גם ישראל זקוקה לשני הדפוסים שלה. היא צריכה את משה יעלון ובנימין נתניהו כדי שיזהו שאין זה הזמן לבומבסטיות סמלית בעיר העתיקה; אבל צריכה גם את אורי אריאל ואת חוטובלי כדי שיהיה מי שיזכיר שהר הבית אינו עוד פיסת נדל״ן שאפשר לסחור בה.

היא צריכה את בוז׳י הרצוג ואת יאיר לפיד, כדי שיציגו חלופה זהירה ומינימליסטית למדיניות הנוכחית של הממשלה; וצריכה גם את גלאון ואת חנין, אולי אפילו את אחמד טיבי, כדי שיזכירו שהמשך שלילת זכויות פוליטיות ממיליוני פלסטינים אינו מעשה טריוויאלי.
 

ישראל צריכה ריאליסטים, והיא צריכה אידיאליסטים. היא צריכה מחנות שיכולים לדבר, להתעמת, למשוך את החבל. גם בשבוע שבו ישראל מתאבלת על יצחק רבין היא לא צריכה לפחד ממחלוקת. מחלוקת היא דבר טוב.