רק לא להתאפק: מדוע ישראל לא מגיבה על דברי הבלע של ג'יבריל רג'וב?

רג'וב, שהתראיין לטלוויזיה הפלסטינית, הסביר את שורשי התלהבותו מגל הסכינאות: "העולם אינו מקבל פיצוץ של אוטובוס בתל אביב, לכן מוטב לא להיגרר לזה, אלא להמשיך בפיגועים הנקודתיים". לדבריו, צוואה של אחד המחבלים שפורסמה ברשת הערבית "צריכה להילמד בבית הספר".

הייתם מצפים שישראל תרעיש עולמות. שנשמע על הציטוט הזה בכותרות העיתונים, בנאומים באו"ם ובהודעות מחלקת המדינה האמריקאית. אבל התגובה היחידה שנשמעה הייתה של שרת הספורט, מירי רגב, ששלחה מכתב תלונה לפיפ"א, וכן של הארגון הלא ממשלתי "שורת הדין", שנקט צעד דומה.

בהתאחדות הכדורגל העולמית לא התרגשו. "הטענות לא נופלות תחת היקף הפעולה של ועדת הענישה של פיפ"א, וכתוצאה מכך לא תתערב בעניין הנוכחי", נאמר בתגובה שקיבלה "שורת הדין", ובזה הסתיימה פעילותה של ישראל. 

לישראל הייתה הזדמנות להעביר מסר, לפיו היא לא תבליג על הסתה של הרשות הפלסטינית. רג'וב, חביב התקשורת מימי אוסלו, היה צריך להפוך למקרה מבחן.

מעבר לכישלון הנקודתי, יש פה מסר בעייתי לאזור. שום מדינה ערבית לא הייתה עוברת לסדר היום על אמירה של בכיר נגדה. תארו לעצמכם מישהו ברשות מדבר ככה על הגנרל א־סיסי, המלך עבדאללה או על בית המלוכה הסעודי. רגלו של אותו פלסטיני לא היתה דורכת במדינות אלו לעולם. ישראל, לעומת זאת, מבליגה על אמירות מסוג זה מדי בוקר. 

לגישה זו יש השלכות הרסניות העולות בחיי אדם. לדוגמה, אחרי הנסיגה מדרום לבנון החל חיזבאללה לשגר פעילים לגדר, שגידפו חיילים והשליכו לעברם אבנים ושקיות זבל לעיני המצלמות. 

ראינו בהבלגה שלנו עדות לעוצמה הישראלית, אבל השכנים שלנו פירשו אותה אחרת לגמרי. חיזבאללה השתכנע שישראל פוחדת להגיב, כמו שהבהיר נסראללה בנאום "קורי העכביש" המפורסם. 

כיום אנו יודעים שלפרשנות השגויה של האיפוק הישראלי היה חלק בהחלטת חיזבאללה לפתוח במלחמת לבנון השנייה. לאחריה הודה נסראללה שהאמין שישראל תבליג גם על החטיפה. הלקח ברור: במזרח התיכון גישה תקיפה ושמירה על הכבוד הלאומי הם חלק מההרתעה. 

בשנתיים האחרונות עלה מפלס ההסתה ברשות הפלסטינית. כל מי שירפרף בעיתונות הפלסטינית הממסדית או יזפזפ בין ערוצי הרשות, יקבל מנת שנאת ישראל. הממשלה יודעת זאת, אולם עד לגל האלימות האחרון היא בחרה להתעלם. אף אחד לא רצה ליצור עימות עם הפלסטינים בתקופת רגיעה. אבל ההתעלמות אינה מובילה לשקט. להפך, היא גורמת לצד האחר לחשוב שאפשר להעלות את מפלס הלהבות בלי לשלם מחיר. 

בשיח המערבי שהשתלט על ישראל, שמירה על הכבוד נחשבת לגישה נחותה. אבל לכבוד יש משמעות, גם בין מדינות. במיוחד במזרח התיכון. את הלקח אנחנו לומדים בדרך הקשה. הגיע הזמן שהאסימון ייפול: את המלחמה בהסתה צריך להמשיך גם אחרי שהאלימות תדעך.