1. מטבע הדברים, הבחירות המשמעותיות לפרלמנט המצרי המתנהלות בימים אלה במחוזות השונים נדחקות אצלנו אל העמודים האחוריים: תחושת היעדר הביטחון ברחובות ובקניונים בישראל, הפסקות החשמל בבתים ומחירי הדיור והעגבניות כובשים כאן, ובצדק, את הכותרות.
למודת לקחים מאירועי השנים האחרונות, מצרים חותרת ליציבות. לפי שעה מוביל אותה בהצלחה ובכישרון רב הנשיא א־סיסי, תוך שהוא משנה את החוקה, את שיטת הבחירות ומכאן את הפרלמנט. א־סיסי נגמל וגומל את העם המצרי בהדרגה מהתהליך הדמוקרטי, שאליו נדחף בכוח חוסני מובארק על ידי ג'ורג' בוש הבן.
בשעתו, ראה הבית הלבן אינטרס מרכזי בהפיכת מדינות במזרח התיכון לדמוקרטיות, בלי להבין שדמוקרטיה היא עניין של גיאוגרפיה ושבמזרח התיכון דוברים שפה שונה. התהליך לדמוקרטיזציה של מצרים פתח לראשונה את הדלת לאחים המוסלמים, שכבשו את הפרלמנט, ובהמשך את מוסד הנשיאות. הנשיא בוש הוקסם אז מהתהליך. ספרו של נתן שרנסקי על הדמוקרטיה ועל הצורך להנחיל אותה בעולם שבה את לבו, והוא אפילו מצא לנכון להזמינו לבית הלבן ולהעניק לו פרס. אבל חזון לחוד ומציאות לחוד.
העם המצרי רוצה חיים שקטים, יציבות שלטונית, פרנסה ולחם, והוא מקדם בברכה את צעדי א־סיסי, שמבסס את שלטונו כגורם מרכזי, חזק ומייצב במזרח התיכון. עבור ישראל ושכנותיה מדובר בנכס אסטרטגי גם בתחום המלחמה בטרור מסיני, גם בריסון חמאס, גם במאבק מול איראן וגם לצורך כינון ברית אזורית עתידית של מדינות שפויות ושוחרות שלום. א־סיסי ינהל משטר צבאי בכסות דמוקרטית, מתוך הבנה שדמוקרטיה אצלנו ב"שכונה" היא תחליף גרוע ליציבות ורגיעה.
לא בכדי שני המשטרים היציבים ביותר באזורנו הם מצרים של א־סיסי, שבה מונהגת "דמוקרטיה מבוקרת", והשלטון המלוכני בממלכה ההאשמית של ירדן. וזהו כאמור אינטרס ישראלי מובהק.
2. בשקט, בהתמדה ובחתירה מתמדת למצוינות, הולכת העדה הדרוזית והופכת למובילה בתחום החינוך בישראל. לא מדובר רק בכפרים אבו סנאן ובית ג'אן המובילים עם אחוזי הזכאים לתעודת בגרות, אלא גם בכפרים נוספים. נכבדי העדה, המורים, הנערות והנערים הבינו כי העתיד טמון בחינוך, בהשכלה ובהישגים, והצליחו לבצע מהפך בחינוך. יותר הישגים במתמטיקה, יותר נשים אקדמאיות וכו'.
צעד זה מצטרף לעובדה שהעדה הדרוזית מובילה גם באחוזי הגיוס לצה"ל. היא עקפה את החברה היהודית הכללית, אף על פי שגם אצל הדרוזים ישנו פטור דתי בסעיף "תורתו אמנותו", אך המנהיגים נוהגים בו במשורה. זהו עניין חשוב שצריך לקבל בולטות והוקרה מהממשלה ומהחברה ולהפוך למודל לחיקוי ליתר הנוער בישראל.
ובינתיים, נדרשת הממשלה להשיב הערכה לעדה ולבניה גם במקומות תעסוקה, בפתיחת השערים בחברות הממשלתיות ובתעשיות הביטחוניות, במינויים בשירות המדינה, בתיעוש הכפרים ובבניית שכונות חדשות. את ברית הדמים צריך להפוך לברית החיים ולשותפות של ממש עם אזרחיה הטובים והמסורים של מדינת ישראל.
3. יהושע ביכלר (רובינו), חבר קיבוצי, נפטר בגיל 80 כדרכם של צדיקים גמורים. ללא כל התראה, כשהוא בריא, צלול והולך על רגליו - צנח ומת. ביכלר, ניצול אושוויץ־בירקנאו ובהמשך אסיר צריף הילדים במחנה בוכנוולד בגרמניה (ביחד עם הרב לאו), הקדיש את שנות חייו האחרונות כהיסטוריון לחקר השואה ב"יד ושם" וב"מורשת", ועסק רבות בשחזור, בשימור ובהנצחה של מחנה ההשמדה בוכנוולד.
השבוע הגיעה לקיבוץ להבות חביבה משלחת רמת דרג מגרמניה בראשות ראש ממשלת מחוז תורינגיה (שבשטחה שוכן אתר בוכנוולד), יחד עם שרת התרבות ושר האוצר של המחוז, כדי לחלוק כבוד לביכלר ולחנוך את גן השעשועים על שמו בקיבוץ - מתנת ממשלת גרמניה לפני יותר מ־30 שנה. כשהוזמנתי בפעם הראשונה לגרמניה, התייעצתי איתו אם להיענות להזמנה. לא רציתי אז לפגוע במייסדי הקיבוץ ניצולי המחנות. "סע, בניהו, סע. תלך למריאנפלאץ במינכן, למרתף הבירות, ותשתה, תאכל ותבלה", אמר לי רובינו, ואפילו נתן לי עוד עצה אחת, שהנייר לא יסבול את תוכנה... יהי זכרו ברוך.
4. השבוע נפלתי על "מגש הכסף" של דורון צברי בערוץ 8. הסדרה עוסקת בעצבים החברתיים־כלכליים של ישראל המתבגרת, וגיבוריה הם ירון זליכה, גיא רולניק וד"ר דני גוטווין. הפרק שראיתי עסק ברולניק ובשליחות שנטל על עצמו, ביחד עם "דה מרקר" שייסד. צברי וערוץ 8 נתנו כאן שירות ציבורי במיטבו.
בכלל, ערוץ 8 נותן תמורה. כשקיבל ידידי המפיק חיים סלוצקי את הערוץ, הוא נועץ בי ואמרתי לו: "קח את הערוץ והפוך אותו לישראלי וציוני". עד אז, הרבה הערוץ לשדר "סרטי מחסום וכיבוש", והיה במה לסרטים במימון האיחוד האירופי שחיפשו פרסים בברלין ובאירלנד. שנים חינכתי עיתונאים ודוברים על "חובת הציבור לדעת" ולא רק על זכותו, ובטח בכל הקשור לכיבוש, אולם בכל זאת יש גבול.
סלוצקי, שותפתו דרי שי ומנהלת הערוץ רינת קליין מגישים טלוויזיה ישראלית במיטבה. אין כנראה הלימה בין איכות השירות של רשת הוט ללקוחותיה לבין התוכן המשודר, וזו כבר טרגדיה אחרת.
5. טסתי לאחרונה עם אוסטריאן איירליינס לליטא דרך וינה וחזרתי עם לופטהנזה לישראל דרך פרנקפורט. מארחי רכשו עבורי כרטיס טיסה במחלקת העסקים, ומה אגיד לכם? לא שהיה נורא, אבל באמת שאין כמו אל־על שלנו (הגם שהיא של בעלי המניות - היא עדיין שלנו). זה מתחיל מהדלפק והצ'ק אין, דרך טרקלין העסקים, המושב במחלקת העסקים (שבאוסטריאן ולופטהאנזה הוא רגיל, בניגוד למושב באל־על), בשפה, בעיתונים, במזון, בהרגשה ועוד.
אני מודה כי לא אחת היו לי טענות לאל־על, שאותן השמעתי מעל במות שונות. אם יהיו לי עוד בעתיד, מבטיח שאשמיע, אבל בפה מלא אני יכול לומר, המאמצים לשיפור גדולים ונושאים פרי: מטרום־טיסה ועד נחיתה. והאמת, אל־על זה "הכי בבית בעולם" גם כשאנחנו רוצים "להריח חו"ל".