בסוף אנחנו שכונה. במובן הרע (והטוב) של המילה. אנחנו שכונה שבה המצב חם, הנשק קר, השנאה ישנה והרטוריקה חדשה. אנחנו שכונה שבה המלחמה על הנראטיב, הקרב על הר הבית והמאבק על הגדרת הלאומיות מתבצעים בשליפת סכין מטבח והנפתה על ילד בן 13 או על אישה ביציאה מהסופר, בבעיטות בראשו של פועל אריתריאי או בקללות גסות לעבר בחור שחרחר שחושדים שהוא ערבי.
האלימות והגסות שבדיבור - זה שכונה. הפוסטים בפייסבוק של אנשים כמו ה"צל" ובריוני הימין - זה שכונת עוני עלובה. ההצפות השבוע ברעננה ובכפר סבא, כששקע ותקע עושים צחוקים בעוד עשרות אלפי בתים מנותקים מהזרם - זה הכי שכונה שאפשר. והתירוצים וההצהרות של אישי ציבור ופוליטיקאים - שכונה לא פחות.
אז הנה האמת העירומה והרטובה, אותה אמת שאף אחד לא יגיד אותה באופן ישיר: מה שהיה הוא שיהיה, ושום דבר לא ישתנה. ההצפות הן תוצאה של תשתית גרועה, תכנון לקוי ארוך שנים וקמצנות או חסכנות בענייני ניקוז. עלות התיקון עצומה, ואיש לא יעשה זאת, כי בסוף רק פעם בכמה שנים מגיעה סערה בסדר גודל כזה ואז במשך יומיים או שלושה הכל מוצף. ועד אז ובכלל, לא יפיקו שום לקח ולא יתקנו שום דבר.
גם המצב בחברת החשמל יישאר כפי שהיה. כי כדי להחזיר את הזרם מיד לכל הבתים, חברת החשמל המסורבלת זקוקה לתוספת כוח אדם ותקציב, ואין מצב שהציבור יסכים לבלוע זאת. שינוי במבנה המסורבל של החברה דורש מהלך אדיר של הממשלה, שלא בטוח שתהיה מוכנה ללכת לעימות חזיתי עם העובדים ועם ההנהלה ולשלם מיליארדים על החובות שנצברו.
ובינתיים גל הדקירות נמשך ונמשכים גם הדיבורים על יד קשה, מיגור התופעה והפעלת אמצעים מיוחדים. אבל המים זורמים ומציפים, הסכינים מונפות והכל נמשך כרגיל. שכונה.
***
"בואו נדבר דוגרי", אמר בנימין נתניהו לפני שנים אחדות באו"ם. ואם הוא באמת היה מדבר דוגרי, הוא היה אומר: "גל הטרור הזה פרץ בהפתעה, לא ידענו שזה מה שיהיה, ואין לנו מושג איך ומתי הוא ייפסק. אפשר לנתח את הגורמים לכך, אבל זה לא ישנה הרבה. מה שבטוח הואו ששילוב של תחושת קיפאון, חוסר תוחלת, היעדר תקווה ובעיות פרנסה, מצב כלכלי גרוע, הסתה פרועה, גל דתי ושקרים בענייני הר הבית - הם מתכון רעיל לאללה".
ראש הממשלה היה צריך לומר ביושר לאזרחים שאי אפשר באמת לעצור מישהו שמחליט לקחת סכין ולרצוח, ושכל פעם שדוקר נבלם זה לא פחות מנס. היה עליו להסביר לציבור שבכל כמה שנים יש גל טרור, ושאנחנו צריכים לחשוב איך מונעים את הבא ובולמים את הנוכחי. אבל האמת היא שאי אפשר להמציא את הגלגל. זה דורש סבלנות, המתנה, איפוק וקור רוח.
"אני לא פוטר את עצמי ואת הממשלה מאחריות", היה על נתניהו לומר, אבל במקום זאת הוא מיהר להסביר שהמצב לא קשור לכיבוש ולהתנחלויות, והאשים את אבו מאזן בשקרים ובהסתה, כאילו הטיולים של אורי אריאל להר הבית הם טיולים שנתיים תמימים להכרת הארץ. נתניהו הבהיר שלא יעשה שום ויתורים לאף אחד עד שהפלסטינים יירגעו. אבל אנחנו יודעים מה יהיה כשהם יהיו רגועים: הוא יסביר שאין צורך בוויתורים כי יש שקט.
לנתניהו יש שיטה פוליטית נהדרת, שהלכה והשתכללה על ידי הימין הפוליטי בישראל, וראש הממשלה הפך אותה לאמנות. הוא מעלה רעיונות יצירתיים לטיפול בטרור כדי ליצור תחושה שיש באמת כוונה לשנות את הכללים, אבל בפועל מאמץ מהלכים בלתי אפשריים שנבלמים מיד על ידי המערכת המשפטית או השמאל, וכך הוא יכול לתקוף את שניהם ולהאשים אותם בבגידה במדינה. שכונה.
הנה למשל האמירה של נתניהו בדיון שהתקיים בקבינט, שבו אמר שצריך לחשוב על שלילת האזרחות של תושבי השכונות הפלסטיניות שנמצאות מאחורי הגדר בירושלים. צריך לחשוב. צריך לחשוב גם איך הופכים עננים לדלק סילוני. אז אחרי שחשבנו קצת, הנה האמת: זה לא יקרה. זה מנוגד לחוק, לצדק ולמוסר, והעולם יאכל אותנו על זה, כי אי אפשר לשלול סתם אזרחות. אבל ברגע שמעלים את הרעיון, מיד יימצא הצדיק שיגיד שזה לא יעבור בבג"ץ, ואז מקהלת חזן בליכוד תסביר שבית המשפט שמאלן ובוגד.
או הרעיון של בית משפט לענייני ביטחון שהועלה בממשלה, אוזכר בהודעה רשמית של מזכיר הממשלה והפך לכותרת ראשית ב"הארץ". שום סיכוי. מדוע זה נדרש? סתם אמירה ריקה שתהווה עילה לשמאלנים לתקוף את נתניהו, והוא מיד יוכל להכניס אותם לרשימת הניגוחים, ולהאשים בכך שקושרים לו את הידיים. זה בדיוק מה שעשה אביגדור ליברמן לנתניהו. הוא העלה הצעות פשוטות כאלה, כמו למשל הריסת בתים מיידית. על מה אתה מדבר בכלל, הרי אם תהרוס תחטוף תביעה. יש הליך שיפוטי בארץ שמונע מהחלטות כאלה לעמוד בפני תביעות בהאג.
***
והכי שכונה זה להשוות את עצמנו למדינות אחרות ולבכות על מר גורלנו. אז הנה תראו, גם אצל האחרים זו שכונה. קודם כל, אפילו ניו יורק הגדולה הייתה מנותקת מחשמל בשל סופה. ומה לגבי ההבטחות של אלכסיס ציפרס, ראש ממשלת יוון? הן נשמעות כמו שיטה פוליטית מוכרת להונאת אזרחים.
מדינות שונות זיהו את הוואקום הפוליטי בעניין הסכסוך הישראלי־ פלסטיני ומיהרו לזנק בקפיצת ראש לבריכה הקטנה והדלוחה שלנו. זה החל בדיון חירום במועצת הביטחון, שספרד מיהרה להפוך אותו למפגש בדרג שרי חוץ, אולי כדי לתת עילה לפוליטיקאים להגיע לסוף שבוע בעיר הנפלאה הזו. אחר כך היו אלה הצרפתים שניסו לייצר יוזמה, ודיברו על משקיפים בינלאומיים על הר הבית ונדחו על ידי ישראל וירדן. אחר כך הם ניסו לארגן פגישה בין נתניהו לאבו מאזן, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל סירוב פלסטיני.
אפילו שר החוץ הנחוש של ניו זילנד, מורי מקולי, בחש יוזמה יצירתית מדי: הקפאת הבנייה תמורת הקפאת הליכים בהאג. בישראל הגדירו את הפרסום כנפיחה של כבשה - חסרת שחר ותועלת.
האמת העולה מכל האוויר החם נאמרה השבוע דווקא מפיו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי: ההסלמה הזו היא דוגמה למציאות אפשרית של מדינה דו־לאומית. זה מחירה של ירושלים המאוחדת והבלתי מחולקת. מי שרוצה סיפוח, אזרוח ושליטה עשוי למצוא את עצמו מול גל טרור, רק גדול פי כמה. דווקא עכשיו אנשים, גם מימין, חוזרים לדבר על הפרדה. בינתיים גם זו רק ססמה.
הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2