רוגל אלפר כתב לאחרונה בעיתון “הארץ” כי הוא מבקש להתנצל בפני רוצחיו. יתרה מזאת: הוא לא מבין איך ולמה לא רצחו אותו קודם. “אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי”, כתב.
הוא מבין אותם. ולא סתם מבין אותם – הוא מזדהה איתם. ממאמרו עולה כי הוא היה רוצח את עצמו קודם לכן, ולא מבין למה גזר הדין מתמהמה. מדבריו עולה כי עליו למות בגלל חלקו הדל בעוולות הכיבוש.
מעניין לראות, אגב ההתקוממות העממית הנוכחית של הפלסטינים, איך השמאל הקיצוני, שפעם ניהל את המדינה שלנו, מגיב לשתי סיטואציות מקבילות: כשערבי רוצח יהודי, וכשימני רוצח שמאלני. בעוד במקרה הראשון האמפתיה מציפה את המקלדת וקוראת להתאבדות המונית כדי לחסוך לערבים את המאמץ, במקרה השני קשה להם למצוא מילים לבטא את הסלידה, את הזעם ואת התיעוב מהציבור הימני כולו, ובייחוד מהמתנחלים.
כשאנו מתבוננים אחורה ובוחנים מה השתנה בנו ואם הפנמנו את הלקח מרצח רבין, עולה השאלה האם אנחנו עדיין שבטיים כפי שהיינו בליל הרצח, ובלילות האיומים שלאחריו. כזכור, בחושך ששרר אז, לפני 20 שנה, לא היינו עם אחד. היינו שניים לפחות, והיינו מוכנים להרוג זה את זה, לרמוס זה את זה, בלי אמפתיה, בלי רצון לחלוק את אותה הגדרת “עם” עם הצד האחר.
מה קרה בינתיים? אוהלי ההידברות שלאחר הרצח היו מלאים, אבל מלאים רק באנשי הכיפות הסרוגות, אלו שרצו גשר עם אלו שרמסו אותם. והם מחלו להם, לשמאל הדורסני, למרות אוסלו, למרות נאום הפרופלורים, למרות השנאה. אבל לא היה להם עם מי להידבר.
השמאל ומנהיגו יצחק רבין ז”ל לא הקשיבו להמיית לבו של העם הימני, המקביל לו. הם התעלמו מההפגנות העצומות, מהזעקה שזעקנו כשראינו איך חותמים על הסכם שיעלה לנו בקורבנות עצומים, איך ניסינו להעיר את הישנים בחלום השלום, שהיו מוכנים, תמורת החלום הזה, לוותר עלינו, ולבתר את הארץ ואת העם.
והיום? עדיין יש שני שבטים, אבל הם פחות מובהקים, ולא בגלל האהבה, אלא בגלל המציאות. השמאל הולך ונעלם כי חזון השלום התפוגג, ואיתו האשמה הנוראה שהטיח בימין שבגללו לא יתגשם חלומו.