במוצאי השבת שעברה, כשכולכם תהיתם אם אשכרה צריך לחכות לשעה שתיים בלילה או שאפשר להזיז את מחוגי השעון לאחור כבר בעשר - ולהרוויח עוד שעת ערות או עוד שעת שינה (תלוי איזה מין בני אדם אתם), שמו פעמיהם אב ובנו למגרש הכדורגל.



גם מי שכדורגל אינו כוס התה (עם הרבה ברנדי, אני מקווה) שלו, מוזמן להישאר לצד האב, הבן ורוח הסתיו במרומי היציע - שכן אני מבטיח לכם שלא תשמעו כאן על קישור מעובה ועל סגירה אלכסונית, אלא על עניינים שבינו לבין עצמו - כדרכו של הטור דה קיפניס. איפה היינו? אה, כן, כפר סבא.
כן, העיר שיום אחד עוד תעשה שלום עם הוד השרון או תכבוש אותה, אירחה את משחק הכדורגל בין ענקי הפועל המקומית בירוק, לבין אריות הכדורגל האדומים של חיפה, אבל אפילו האירוע הספורטיבי הכביר והעצום הזה לא האפיל על המטרה שלשמה ביקרתי במגרש: רטרוספקטיבה.
 

משחקי הכדורגל של הפועל חיפה, אלופת נעורי, משולים לטקסי אזכרה: כולם יודעים וזוכרים, אך משנה לשנה מגיעים פחות אנשים. 
עוד בחניה אני מזהה פרצופים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, וליד הקופה אני פוגש במכר הראשון שהגיע עם הבן שלו - פעם פעוט מצווח שנגרר אחרי אבא ליציע כדי שאמא תוכל לישון בשבת בצהריים - ואילו היום - משקיף עלי ממרומי המטר תשעים ומשהו שלו. כן, אנחנו חבורה של בני 45־50 שפעם, כשהיינו בגיל ילדינו, נתקלנו זה בזה בשבתות, ועכשיו מקיימים מעת לעת "פגישות מחזור" ספונטניות בטריבונה.
 
אין גבול למה שאפשר ללמוד בכדורגל: הידעתם למשל שגלי רדיו מעכבים את תהליך ההזדקנות? אני נשבע לכם שבכל פעם שאני מגיע ליציע, אני נתקל במי שהיו קשישים מופלגים כבר בימי נעורי, עת עשו דרכם בשבתות לקריית חיים, צעיף סרוג באדום־לבן לצווארם ורדיו טרנזיסטור דבוק לאוזנם הכרויה לשמוע מה קורה במגרשים האחרים. ובכן, הם עדיין שם! ביציע! עטופים באותו הצעיף וצמודים לאותו הטרנזיסטור שלדעתי עוד זכה לשדר ססמאות גיוס למלחמת יום הכיפורים.

החישובים נעשים מאליהם, אבל איכשהו המספרים לא הגיוניים: נניח שאותו ישיש היה בסך הכל בן 60 כשנתקלתי בו לראשונה, הרי שעתה הוא צריך להיות לפחות בן 95! מי שאינו מאמין באלמוות, מוזמן למשחק של הפועל חיפה: יש לה אוהדים שנפטרו כבר לפני שנים ועדיין מגיעים בשבתות למשחקים.
אבל לא רק גילויים רפואיים פורצי דרך מזדמנים למי שמשרך את דרכו במעלה היציע, אלא גם מסע מרתק אל תוך עצמו: בשלהי העשור החמישי לחייך אתה מבין גם שקבוצת הכדורגל שלך לא תהיה טובה מכפי שהיא, ממש כמו שחייך, הוריך, אשתך, ילדיך, ואפילו אתה עצמך, כבר לא תהיו טובים יותר מכפי שאתם. ואם נדמה למישהו שהגילוי האחרון מלווה בתחושת חמיצות קלה, זה ממש לא נכון: הוא דווקא מנחם, שכן אתה מגלה שאתה אוהב את כולם אהבה עזה, בלי קשר למצב הקבוצה הפרטית שלך בטבלת השנים וההישגים. 
 
אוהד כדורגל בגילי יודע כבר שמצב חשבון הבנק שלו לא יהיה טוב יותר מהקישור ההתקפי של קבוצתו. אומנם תקופת רווחה בצמרת בהחלט באה בחשבון, אבל כמוה גם סכנת ירידה אל מתחת לקו האדום. גם ה"יש!" בגולים הוא כבר מאופק יותר, לא מפני שאינך שמח, חלילה, אלא מפני שאתה חש שהזכות לטירוף חושים שמורה רק למסורים שבאוהדים, אלה שמלווים את הקבוצה בכל שבת ולכל מקום - ממש כפי שאתה עשית פעם.
 
אתה מביט ברעיך ליציע - פעם נערים מחוצ'קנים שהכדורגל היה להם מפלט: מאהבה נכזבת, מהורים לא־מבינים, מצרות בבית הספר - ושמח לראות שכולם הסתדרו: התחתנו, היו לאבות, מתפרנסים בכבוד ואפילו מחליפים רשמים ממסעדות ומחופשות בחו"ל - עניין שמבדיל עדיין בין הבודדים מבני דורי שנותרו לגור בחיפה ובין הרוב שהיגר בגיל 20 וקצת לתל אביב: החיפאים מביטים בנו בעיניים נוצצות, רק משום שהחלפנו את אזור החיוג שלנו ל־03, עניין שבאזור חיוג 04 משול עדיין לכיבוש מנהטן. 
 
מחצית שנייה: הילדים שלנו כבר יושבים בשורה נפרדת, מדברים ביניהם על עניינים שמבהירים שנקעה נפשם משיחות "אתה זוכר אותו? מעניין איפה הוא היום" שלנו. מזל שאנחנו אוהדים של קבוצה שמאפשרת הרבה מקום ביציע ומספיק שקט כדי שיהיה אפשר לדבר על הכל חוץ מעל כדורגל. רוצה לומר: זה לא שאני לא מייחל לעוד כמה נקודות שיבטיחו ראש שקט לקראת המשך העונה, אבל ממש כמו בחיים האמיתיים, לא הייתי משנה דבר באף אחת מהאהבות הגדולות של חיי: לא ממקום של לוזר ש"חותם על תיקו", אלא כמי שהבין שהאהבה המתמשכת לאותו הדבר ממש - היא האליפות האמיתית שלו.