עאבד מהעיירה סמוע הוא היחיד שמעז לצאת לעבוד עם ישראלים ביישובים בדרום הר חברון. כל שאר החברים שלו, הוא אמר השבוע, מפחדים. "הם בטוחים שחיילים ואזרחים השתגעו ויורים בכל אחד שהם רואים". באסם מבני נעים שליד חברון ניסה להשיג מידיד שלו כיפה כדי לחבוש לראשו כשהוא נכנס לקניות בסופר של רמי לוי. ההנחה שלו הייתה שאם ידעו מי הוא - יירו בו. סתם כי הוא ערבי.
 
עאבד ובאסם חיים ביקום מקביל למציאות, אבל הם ממש לא היחידים. החברה הפלסטינית חיה בנראטיב שהם המציאו והם גם מאמינים לעצמם. נראטיב שמבוסס על סיפורי בדים שיש בו סתירות פנימיות ואין בו כל היגיון, אבל מבחינתם הוא עובדה. כמו ג'וחא שממציא סיפורים ועושה זאת כל כך טוב עד שהוא מאמין לעצמו.
 
בנראטיב הזה הם קוראים לדקירות אזרחים ומהללים את השהידים, ומצד אחר לא מאמינים לכך שאותם שהידים הלכו לדקור, אלא שנהרגו בידי חיילים ישראלים בריונים על לא עוול בכפם. הנה הודעת טקסט עילגת שקיבלתי השבוע יום לאחר ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור, ובה הם מתפארים שהם הולכים לרצוח אותנו: "הצהרת פלפור (כך במקור) יום שואה על בני ישראל. יום מי נתן למי שאין לא רכש.. שואה נמשכת עליכם עד שתחזירו את הזכות לבעליו.. סכיני האינטיפדה מחכה לכם ושהיבריחה חיילכם החמושיחים". (תודו שעם כל כך הרבה שגיאות כתיב זה קצת פחות מפחיד).
 

במקביל הם מאמינים לקריקטורה שהציפה השבוע את האתרים הפלסטיניים, שלפיה צעירים תמימים נרצחים סתם ברחובות על ידי הישראלים. זה היה הכיתוב לצד שורת גופות ילדים והסכינים שלידם: "תירה. הוסף סכין. צלם תמונה". האנשים ברחוב מאמינים לזה וגם האליטה האינטלקטואלית, כולל מורות של משרד החינוך שפגשתי בשבוע שעבר, שבטוחות שהמחבלת שיצאה לפני שלושה שבועות מבית הספר "עבדאללה" בירושלים ודקרה שוטר הייתה בכלל קורבן.
 
אם כך, מה הפלא שזו הידיעה שפורסמה באתרי החדשות הפלסטינים: "התלמידה מרח בכיר המתינה עם חברותיה לאוטובוס בתחנה שמול מטה המשטרה, ולפתע הופיע מתנחל חמוש שהטיל לצדה סכין והחל לצרוח. לאחר מכן הוא שלף את נשקו וירה לעבר התלמידה, בעודו קורא למשטרה הנמצאת בסמוך. יותר מ־30 שוטרים וחיילים הרימו את נשקם למול פניה של התלמידה הפצועה וחסרת האונים". העובדה שחייל מג"ב נדקר על ידה לא מפריעה לתיאוריות הקשר להתבסס.
 
תוצאת ההפחדה העצמית המובלת בידי ראשי הרשות הפלסטינית היא שהשבוע, על פי נתוני מתאם הפעולות בשטחים, מתוך 54 אלף מקבלי היתרי כניסה נכנסו רק 38 אלף פועלים לישראל. אפשר לנחש שרבים מאלה שלא ניצלו את היתרי העבודה שלהם מפחדים ופשוט מעדיפים שלא להיפגש עם ישראלים. הם היסטריים. היסטריים מפחד, אך גם היסטריים בהערצת הרוע.
 
כך התנהלו הדברים גם במלחמת השחרור. חלק גדול מהערבים שברחו מהערים ומהכפרים למחנות הפליטים בלבנון, בסוריה, בירדן וביו"ש עשו זאת לאחר שההנהגה הפלסטינית הפיצה שמועות זוועתיות על כך שהיהודים הורגים, רוצחים ואונסים את הנשים. טבריה נכבשה כך בקלות יחסית, את בית שאן וערים מעורבות אחרות נטשו הערבים, ולוחמי ההגנה שהתכוננו לקרבות קשים נכנסו לערים ריקות. הניסיונות של היהודים לשכנע את הערבים שפניהם לשלום ושלא יברחו עלו בתוהו. לא הועילו אפילו שידורי הרדיו העברי בחיפה ששידר בערבית תחנונים לערביי העיר שלא ילכו.   
 
המסקנה המתבקשת היא שלנראטיב של הפלסטינים מאז ועד היום אין כל קשר למציאות. תפיסת העולם שלהם תמיד הייתה שהם גם הרוצחים וגם הקורבנות. ההתקרבנות כערך עליון. היטיב להראות זאת רביב דרוקר השבוע בערוץ 10, כשהוכיח שאהוד ברק הציע לתת לפלסטינים כל שביקשו, והם, ברגע האחרון, העדיפו את עמדת הקורבן האהובה עליהם. אותה עמדה שגם שווה כסף ותמיכות אירופיות.
השבוע התווכחו במדינה אם להשאיר את גופות המחבלים בידי ישראל ולקבור אותן בבתי קברות מיוחדים כפי שהיה נהוג עד כה, או לתת לפלסטינים את הגופות ולאפשר להם לערוך הלוויות ענק שבהן מפארים את השהידים, מחתנים אותם אחרי מותם בטקסים ביזאריים, ונותנים לאנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית לסחוב את הארון כאות הזדהות של הרשות עם המעשים הרצחניים.
 
בנימין נתניהו ומשה יעלון החליטו להחזיר את גופות המחבלים. ההחלטה נובעת ככל הנראה מרצון שלא להתסיס עוד יותר את השטח. "הכלה" היא שם המשחק. המעשים הללו גרמו לי להיזכר בסרט "הפריצה לאלקטרז", שבו יחידה מיוחדת נגד טרור של צבא ארה"ב מנסה לפרוץ את ההתבצרות של תא טרור שהקים קולונל לשעבר, גם הוא יוצא יחידה מובחרת. בסצינת השיא עומדים אנשי היחידה המיוחדת מול חברי תא הטרור, נשקיהם שלופים. איש לא רוצה לירות. אבל אז מישהו מפיל פחית שעושה רעש וכולם מתחילים לירות זה בזה. 
 
נתניהו ויעלון מנסים למנוע מפחית כזאת להדליק את השטח יותר ממה שהוא בוער כעת. זה אומנם נשמע טיעון משכנע במיקרו, אבל במקרו כבר ראינו שאין קשר בין מאמצינו להראות שפנינו לרגיעה לבין מה שתגיד הרשות. היא תשתמש בכל כלי שיעמוד לרשותה, כולל לוויות מחבלים, כדי להעצים את ההתקרבנות והרצחנות. 
לכן לוויות כאלה, בחסות ממשלת ישראל, גורמות בסופו של דבר גם במקרו וגם במיקרו להעצמת הטרור ולהלהטת הרוחות, ומביאות מחבלים נוספים לבצע פעולות טרור בהשראת אותם "גיבורים" שאך נקברו. במזרח התיכון חובב עריפות הראשים הראוותניות צריכים מנהיגינו לדעת לפעמים לא איך להיזהר מלהפיל את הפחית, אלא איך לבעוט בה באופן שיעביר את המסר הנכון. 
 
השבוע הלך לעולמו מנשה בן חיים זיכרונו לברכה, אחד הלוחמים הנועזים של סיירת שקד. 
 
בן חיים, החלל האחרון של מלחמת יום כיפור, נפצע אנושות בזמן המלחמה משני כדורים. הוא כבר היה מוטל בין שורות המתים בחולות התעלה עד שחברו, אבנר החובש, זיהה בו סימני חיים והחזירו לחיים. הוא אומנם סבל מנכויות קשות, מקשיי נשימה ומפגיעה בכושר הדיבור, אבל הקים משפחה וחי בביתו בגוש עציון חיים מלאים בעשייה ובלימוד תורה.
 
כמי שראה כבר את המוות, בן חיים חי כאילו כל יום שקמים בו הוא יום חג. בכוח שמחת החיים שלו, באמונה שלו שהכל לטובה, בהכרת הטוב גם על 20% יכולת לנשום ולתפקד, הוא הצליח לאסוף סביבו אנשים רבים שאהבו אותו, העריכו אותו ולמדו ממנו "תמיד לצחוק". השבוע, אחרי שנים של מאבק, נדם צחוקו המהדהד של מנחם בן חיים.