איש המוסד חושף: כך התערבה ישראל במלחמת האזרחים בסודן

בשעה שדברים אלה נכתבים, "טרזן" שוב באפריקה. הפעם במסע רגלי של 300 קילומטרים באתיופיה. את אהבתו לטרקים ביבשת גילה בעת עבודתו החשאית מטעם המוסד לפני יותר מ־40 שנה בשירות אניה־ניה, ארגון המורדים בדרום סודן. טרזן הוא כינויו מילדות של דוד בן עוזיאל בן ה־80, שפרסם השבוע ספר החושף לראשונה, בפירוט רב ובאופן רשמי, את המעורבות של ישראל במלחמת האזרחים בסודן בשנים 1969־1971.
 

בספר, "בשליחות המוסד לדרום סודן, 1969־1971, יומן מבצע", נחשף לראשונה כי אנשי מוסד וקציני צה"ל לא רק סייעו למורדים הבדלנים בדרום סודן בהדרכה צבאית ובסיוע רפואי, אלא גם השתתפו בפועל בפעולות צבאיות, כולל פיצוץ גשרים ופגיעה במעברות אספקה ששטו בנילוס. פעולות אלה, שנמשכו כשנתיים, נועדו למנוע מצבא סודן לשלוח מזון, תחמושת ותגבורת לחיילים שהשתתפו בדיכוי המרד בדרום המדינה, שהיה מלווה גם במעשי טבח אכזריים באוכלוסייה האזרחית.

בן עוזיאל בשליחות המוסד לדרום סודן. צילום: מתוך הספר

"אני גאה בכך שתרמתי להקמת צבא דרום סודן", אומר בן עוזיאל ל"מעריב־ סופהשבוע", ומציג מכתב הוקרה שקיבל ממפקד צבא המורדים קולונל (לימים גנרל) ג'וזף לאגו. "הקמת צבא יש מאין", כתב לו לאגו. טרזן גם מצביע על תמונה שבה לאגו מעניק לו במסדר צבאי חגיגי דרגת קולונל של כבוד.
 

בן עוזיאל נולד בחיפה, והחוויה המכוננת שלו כנער הייתה כשהיה חבר באצ"ל בתקופת המצור הערבי על ירושלים. לכינוי "טרזן" זכה כשהציל נער מטביעה בחוף בתל אביב. הוא שירת ביחידה 101 שהקים אריק שרון ואחר כך בגדוד 890 של הצנחנים. את שירותו סיים בדרגת סגן אלוף. לאחר שחרורו ב־1965 נסע מטעם הפדרציה הציונית כשליח לדרום אפריקה, וכעבור שנתיים נשלח מטעם צה"ל להדריך את צבא אתיופיה של הקיסר היילה סילאסי.
 

כשמונה צבי זמיר לראש המוסד בתחילת 69' הוא הזמין את טרזן, שאותו הכיר משירות צבאי מוקדם, להצטרף לשורות הארגון. טרזן עבר הכשרה כדי לשמש קצ"א (קצין איסוף), תפקיד של מגייס ומפעיל סוכנים ב"צומת", האגף שאחראי על משימות אלה. אך הוא לא הספיק לפעול בתחום, משום שבסוף אותה שנה הורה לו זמיר לצאת לדרום סודן בראש משלחת סקר שתבחן את צורכי המורדים. הוא נבחר למשימה המסוכנת בשל ארבע השנים שעשה באפריקה. בעיני המוסד, שלא ידע דבר וחצי דבר על סודן, זה הפך אותו למומחה לאזור.

 

סודן הערבית, שבמשך מאות שנים מרכיב מרכזי בכלכלתה היה סחר בעבדים שחורים, זכתה לעצמאות ב־1955. זמן קצר לאחר מכן החל המעמד השליט הערבי־מוסלמי בצפון תהליך של אסלום. הדרום, שמורכב משבטים נוצרים ואנימיסטים (אמונה ברוחות של אבותיהם), סבל מדיכוי אכזרי.
 

על רקע זה הקימו תושבי הדרום, שמפולגים לשבטים יריבים, את אניה־ניה,  שפירושו באחת השפות המקומיות "ארס הנחש". המפקד הצבאי של המרד היה לאגו, קצין שערק מצבא סודן. לאחר כמה שנים דעך המרד בשל מחסור באחדות השורות, נשק, ידע צבאי, רעב של החיילים ותקיפות אכזריות של צבא סודן, שכללו מעשי טבח באזרחים, אונס, שריפת כופרים והשמדת יבולים.
 

ברוב ייאושם הגיעו שליחים של המורדים לשגרירויות ישראל באוגנדה, בקניה ובאתיופיה, וביקשו סיוע צבאי, לאחר שבקשות נואשות שלהם למדינות רבות בעולם לא נענו. לאחר אישור של ראש הממשלה ועל פי הנחיית זמיר יצא טרזן עם שני אנשי מוסד, אלי כהן והאלחוטן צ'רלי טלמור, ועוד כמה מלווים, לקניה, שבה פעלה שלוחה חשובה של המוסד שבראשה עמד ראובן מרחב. משם המשיכו לאוגנדה וממנה נכנסו לדרום סודן.
 

השלושה הגיעו למפקדה של לאגו, למדו את צורכי המורדים ודיווחו על כך למטה המוסד. טרזן הציג עצמו בשם "ג'ון", וכך ממשיכים לכנותו אותו עד היום ידידיו בדרום סודן. בהמשך הובא לאגו לישראל, נפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר וזמיר,  והובטח לו סיוע צבאי.
 

ההחלטה לסייע למרד בדרום סודן נבעה מכמה סיבות. העיקרית שבהן הייתה לגרום לצבא סודן, שמנה כ־30 אלף חיילים, להיות מרותק למלחמה בדרום - כך שלא יוכל לשלוח חיילים לסייע למדינות ערב במלחמות נגד ישראל. סיבה נוספת הייתה התפיסה שעמדה ביסוד מדיניות החוץ של ישראל וזכתה לכינוי "ברית הפריפריה", או במילים אחרות: "האויב של אויבי הוא ידידי". 

בן עוזיאל בשליחות המוסד לדרום סודן. צילום: מתוך הספר
 

הרעיון היה לנסות לפרוץ את המצור שהטילו מדינות ערב על ישראל בעזרת קשרים, לרוב סודיים, עם מדינות "המעגל השני" - אלה שנמצאות בפריפריה, בשולי המזרח התיכון. על פי מדיניות זו, שהמוציא והמביא שלה היה המוסד, טופחו קשרים עם אתיופיה הנוצרית, עם איראן וטורקיה המוסלמיות אך הלא ערביות, ועם מיעוטים אתניים כמו הכורדים בעיראק, והנוצרים בלבנון ובדרום סודן. ישראל אף סייעה בהצנחת נשק למלוכנים במלחמת האזרחים בתימן.
 

טרזן, טלמור, הרופאים עמנואל שפירא, איתן רובינשטיין, רפי ולדן ואליצור חזני, ואחר כך גם סגן אלוף יוסף לונץ, נכנסו ויצאו כמה פעמים לדרום סודן. הם גמאו במסעות מרגשים ומסוכנים אלפי קילומטרים ברגל או באופניים שבורים, חצו ברגל נהרות סואנים, ישנו בלילות בחושות עם יתושים, נחשים ועכברים, אכלו את המאכלים המקומיים שהיו בלתי אכילים עבורם, צמאו למים במדבר ושתו מי ביצות. הם סבלו משברי הליכה וממחלות, אך התמידו במשימתם.
 

במסגרת זו אימנו את יחידות אניה־ניה, הקימו מסגרות של פלוגות וגדודים, הפעילו אותם בלוחמת גרילה זעירה, לימדו אותם להרכיב מטעני צד, לחבל בגשרים ולהטביע ספינות. הרופאים טיפלו בפצועי הקרבות וחיסנו נגד מחלות את האזרחים בכפרים ששימשו עורף ללוחמים. אחר כך הכשירו מסלול נחיתה בלב ה"בוש", ומטוסים שחכר המוסד והוטסו בידי טייסים של חיל האוויר הישראלי הצניחו טונות של נשק - רובים, תת־מקלעים, מוקשים, בזוקות, מרגמות ותחמושת.

הצנחת נשק על ידי ישראל בדרום סודן. צילום: מתוך הספר
 

צבי זמיר, מלווה באפרים הלוי, ראש אגף תבל (האחראי על הקשרים החשאיים עם ארגוני ביון עמיתים וארגונים במדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל וארגונים כדוגמת אניה־ניה), נחתו לביקור קצר כדי להתרשם מקרוב. מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית של המוסד ניהלה את התעמולה וההסברה של אניה־ניה והפיצה אותה בעולם.

בן עוזיאל בשליחות המוסד לדרום סודן. צילום: מתוך הספר

ב־1971 הופסק הסיוע הצבאי. אניה־ניה הסכימה להפסקת אש והושג הסכם שהעניק לדרום אוטונומיה מוגבלת. כעבור כעשור חודש המרד, אך ישראל כבר לא הייתה מעורבת בו. הסיוע למורדים היה גם חלק מהקשר ההדוק ומשיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי עם קניה ואתיופיה. הוא העניק לישראל לא מעט דיבידנדים, בין השאר גם את הסכמת נשיא קניה ג'ומו קניאטה לתדלוק המטוסים בדרכם הביתה לאחר מבצע השחרור של בני הערובה בנמל התעופה אנטבה באוגנדה ב־1976.
 

לאחר סיום המבצע בדרום סודן חזר טרזן למטה המוסד, ומשם נשלח למשימה שלמענה גויס לארגון והפך לקצין איסוף שפעל באירופה, מטעם אגף "צומת". מאוחר יותר, בשנות ה־70, שולב בתפקיד לוחם במבצעים להעלאת יהודים מאתיופיה וסודן. הידע, הניסיון וההיכרות עם השטח שצבר בשנתיים שבהן פעל בדרום סודן סייעו לו ולחבריו במשימות, כולל היחלצות ממעצר במחסום דרכים של צבא סודן. ב־1996 השתחרר מהמוסד בדרגת ראש מחלקה ופנה לעסקים, וגם לתחביבו - טרקים וצעדות אתגריות של מאות קילומטרים בסין. 
 

ב־2011 זכתה דרום סודן לעצמאות. ישראל מיהרה להכיר במדינה החדשה, בין שתי המדינות כוננו קשרים דיפלומטיים ומונו שגרירים לא תושבים. משרד החוץ שלח מומחי חקלאות ובריאות. נשיא דרום סודן, סלבה קיר מיירדיט, ביקר בישראל. שרים וגנרלים דרום סודנים הגיעו גם לביקור בישראל וביקשו סיוע לפיתוח ארצם, כולל בתחום הביטחוני.
 

טרזן הוזמן לג'ובה הבירה וזכה ליחס של גיבור. הוא נפגש עם ידידיו משכבר הימים כמו ג'וזף לאגו, והחיילים שאותם אימן ועמם יצא לפעולות החבלה. אחדים מהם מאיישים משרות מפתח בממשלה. הנשיא סלבה קיר מיירדיט, שהיה לוחם באניה־ניה, העניק לו דרכון דיפלומטי ומינה אותו לנציגו המיוחד בישראל. בעיני הנשיא ושאר ותיקי אניה־ניה, "ג'ון" הוא האדריכל של צבא דרום סודן.
 

טרזן ניסה גם לסייע לחברות מישראל לקדם עסקים בדרום סודן, שמקור הכנסתה העיקרי הוא מאגרי הנפט שבאדמתה. אך עוניה של המדינה, בעיות כלכליות קשות ומלחמת אזרחים שמחריפה את מצבה, מקשים מאוד על פיתוח וטיפוח עסקים בין שתי המדינות. בתקשורת הבינלאומית פורסמו ידיעות כאילו ישראל מכרה נשק לדרום סודן. אכן, עם הכרזת עצמאותה היו סוחרי נשק ישראליים ששקלו ופנטזו על עסקות כאלה, ואפשר שפה ושם אף נמכר ציוד מסוים.
 

דוח של ועדת מומחים של האו"ם אף קבע לפני כארבעה חודשים כי נשק ישראלי הגיע לדרום סודן. הדוח התבסס על תמונות שבהן נראים חיילים ואנשי משטרה וכוחות ביטחון בדרום סודן אוחזים ברובי "איי" - דגם משופר של גליל מתוצרת התעשייה הצבאית. משרד הביטחון, באופן שיטתי ועקרוני, מסרב להגיב על פרסומים או על שאילתות שעניינן ייצוא נשק מישראל.
 

ואולם, באופן מפתיע ולמרות התמונות, טרזן טוען בתוקף כי למיטב ידיעתו לא היו כל עסקות נשק בין המדינות. בינתיים פרצה בדרום סודן מלחמת אזרחים שהרקע שלה אישי - בין הנשיא לסגנו ריק מצ'אר - אך גם פוליטי ושבטי: יריבות בין שבטי דינקה לנואר. למרבה הצער, מי שנלחמו 50 שנה לעצמאותם נלחמים כיום איש ברעהו, וכל המאמצים לסיים את המלחמה ולהשיג הסדר פוליטי נתקלים בקשיים. מדי פעם מושגת בתיווך של מדינות אפריקה ושליחי האו"ם הפסקת אש, שמופרת לאחר זמן קצר
 

לסיום השיחה אמרתי לטרזן: היית המוציא לפועל של מבצע הסיוע הישראלי לדרום סודן. השיקול, לדבריך, לא היה רק מטעמים של אינטרס לאומי, אלא גם שיקול מוסרי לסייע לעם מדוכא שסובל ממעשי טבח ואכזריות של הצפון. והנה כעת אנשי הדרום מבצעים זה כלפי זה מעשי טבח ואכזריות דומים, שאולי אף עולים על אלה שהם היו קורבנותיהם. אינך מצטער על מעורבותך, שהרי מעשי ידיך טובעים בים, שאלתי.
 

"לא. אינני מצטער. המבצע הזה לא נועד רק לשרת את האינטרסים של ישראל, אלא גם הומניטרי במהותו. לעזור לאנשים נפלאים מאומה מדוכאת. אכן, לפני שהוסכם על הענקת העצמאות, היו לי חששות מפני הבאות. אני מכיר היטב את הניגודים והמתחים השבטיים. אך הפעם הסכסוך הפנימי הוא בעיקרו בשל הבעיות בין הנשיא לסגנו. הסגן הוא בעיני טיפוס מסוכן. בעבר הוא בגד בעמו וחבר לצפון. ב־1991 הוא היה מעורב ברצח של 30 אלף בני דינקה. כשהייתי לאחרונה בג'ובה, אמרו לי שיעשה מאמץ גדול להחזיר את השקט והסדר למדינה. אני באמת מאמין שבסופו של דבר זה מה שיקרה, והשקט ישוב לשרור במדינה הצעירה של דרום סודן כדי שתוכל להתקדם ולהתפתח. העם הדרום סודני ראוי לכך".