רבין היה רוחש בוז למי שמשתמש בזיכרון שלו כדי לקדם את תפיסתו המדינית

לפני כמה שנים החליטה קואליציה של תנועות הנוער המרכזיות בישראל לייצר ביום השנה לרצח רבין עצרת אחרת, שונה מאלו שנהגה הכיכר לארח בעבר. היו להחלטה הזו כמה נימוקים. המרכזי שבהם גרס שמכיוון שמי שנרצח הוא לא מנהיג של מגזר פוליטי אחד אלא ראש הממשלה של הממלכה כולה, ומכיוון שהרצח הזה סימל את שבירתם של כל כללי המשחק המקובלים - יש חשיבות גדולה לחבר את בני הנוער כולם, מכל השבטים ומכל המגזרים, לקריאה משותפת השוללת אלימות ומדגישה את חשיבותה של הדמוקרטיה. מבני עקיבא ועד להשומר הצעיר, דרך הצופים והנוער העובד והלומד ומחנות העולים ודרור ישראל.
 

לגיטימי לחשוב שתנועות הנוער שוגות. לגיטימי מצדו של כל אחד לציין את רצח רבין בדרכו שלו. לגיטימי מצדם של אנשי שמאל ככספית ובניהו לרצות שרבין ייזכר דרך עצרת שתתמקד באוסלו ובתהליך השלום. הכיכר פנויה, התאריכים בלוח השנה רבים, וכל אחד מוזמן להרים אירוע ככל העולה על רוחו. הייתה עוד סיבה אחת להפקה הזו של תנועות הנוער. במרכזה עמד החשש שאם רבין והרצח יישארו הסיפור של מחנה השמאל בלבד, בעוד כמה שנים לא יישאר מהיום הזה דבר. כאמור, אולי המארגנים צודקים, אולי הם טועים, אולי אין אמת אחת.
 

כך או כך, השנה ערכו תנועות הנוער זו הפעם הרביעית את העצרת שלהן. לפני שנה נערכה לצד העצרת הזו גם עצרת פוליטית. לפני שנתיים ושלוש חששו מארגני עצרת השמאל שהכיכר תישאר ריקה, ובחרו לוותר. השנה הם כבר הזמינו את הכיכר ולפני חודשיים ירדו מהרעיון. 
 

שמעון פרס, על כל פנים, לא ספר את העצרות של תנועות הנוער עד לפני שבועיים. לשלוש העצרות שהן ארגנו עד היום הוא לא טרח להופיע, לא כנשיא מכהן וגם לא כנשיא בדימוס. בשנה שעברה, כשנערכו שתי העצרות בזו אחר זו, פרס בחר להדיר את רגליו מזו של הנוער וללכת אל זו המגזרית, של השמאל. גם השנה הוא לא עשה קולות של מי שמתכנן להגיע, עד שכמה ימים לפני האירוע הוא גילה שנשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, יהיה על הבמה. הידיעה הזו נתנה את האות למסע של לחצים כבדים על המארגנים להכניס מהר מהר את שימון לרשימה. פתאום התברר שאם פרס רוצה, הוא יכול להתחבר גם לנוער.
 

המארגנים לא אהבו את ההתנהגות הזו של הנשיא לשעבר, אבל את זה הם עוד היו מוכנים לבלוע. הבעיה שלהם הייתה במקום אחר. העצרת שלהם, באופן מוקפד, משתדלת ככל יכולתה לברוח מהפוליטי ומהמפלג. הצורך לדבר בזכות הדמוקרטיה ובגנות האלימות, החליטו, קודמת לסימון הדרך המדינית הנכונה. ומכיוון שהיה ברור שלקלינטון יהיה קשה לקבוע מה לומר, ולברק אובמה, ששלח הקלטה, יהיה בלתי אפשרי להכתיב מה להגיד, התוספת של פרס הייתה הופכת את העצרת לבעלת גוון פוליטי בוטה, הפוך לגמרי מהמסר שבשמו נולד כל הערב הזה.
 

זו גם התשובה שניסח מזכ"ל תנועת דרור ישראל, פסח האוספטר, ללשכת פרס, שהתעקשה שהוא חייב לנאום. "אפיונה של העצרת כעממית, בלתי מפלגתית ולא צבועה בצבעו של מחנה או קבוצה כאלה או אחרים", כתב, "...אנו מחויבים בראש ובראשונה לחניכינו ולאופן הבנתם את אשר התחייבנו עליו בפניהם". האוספטר התנצל בפני לשכת פרס והציע לנשיא לשעבר להיות אורח הכבוד באירוע, "וכמובן שנציין בפני באי העצרת מעל הבמה את הימצאותו עמנו ואת ההערכה הגדולה שאנחנו רוחשים לו".
 

מה שמצחיק בעיקר זו הפטרונות שבה מרשים לעצמם לנהוג כל מיני אנשים, עיתונאים כפוליטיקאים, בכל מה שקשור לעצרת. העצרת הזו, כאמור, שייכת כולה לקואליציה רחבה של ארגוני נוער ומחנכים. על הקול קורא שהם הוציאו ערב יום השנה, חתומים ההסתדרות החדשה והקיבוץ הדתי, התאחדות הסטודנטים והתנועה הרפורמית, מועצת תנועות הנוער ונשים עושות שלום, השומר הצעיר ובני עקיבא, המחנות העולים ובית"ר, הרב בני לאו ופרופ' יולי תמיר. 
 

תנועות הנוער הן שביקשו מהעירייה את הכיכר, הן ששילמו כמיליון שקל כדי להפיק את הערב, הן שהזמינו את הנואמים וארגנו את הבמה והביאו את האמנים ופרסמו את המודעות וקראו לציבור הרחב להגיע, הן שישבו במשך שנה כדי לקבוע איזה אופי ילבש הערב. ואז, באופן שקשה להגדיר אותו אחרת מאשר חצוף, מגיעים כמה עיתונאים ומודיעים להם את מי הם צריכים להזמין ומי חייב לנאום ואיזה מסר מדיני יש להדגיש. ואתה קורא ומתקשה להאמין שזה אמיתי.
 

רוצים ארגוני שמאל או ארגוני עיתונאים להפיק כנס שיתאים לתפיסת עולמם או לרשימת הנואמים שהם אוהבים? יתכבדו להזמין את הכיכר ולעשות בה ככל העולה על רוחם. למה הם נמנעים מלעשות את זה? משום שבפעמים האחרונות שהם ניסו, הציבור הצביע ברגליים ונשאר בבית. 
 

בן כספית הלין כאן, בטור שפרסם בשבוע שעבר, על כך ש"הזיכרון משוכתב אחורה", ועל כך ש"דמותו של רבין עברה סטריליזציה מואצת". הלין על שכתוב הזיכרון ופנה מיד לשכתב אותו בעצמו. "תביטו על הליין־אפ של העצרת בכיכר", קונן, "מי שם מייצג את הדברים שרבין ניסה לעשות בשנות חייו האחרונות? מי שם ידבר על הצורך הקיומי לחתור לשלום, על הבעיה הדמוגרפית, על פתרון שתי המדינות".
 

כספית לא לבד בעסק הזה. גם בזיכרון של שלום עכשיו מקוטלג רבין כתומך נלהב של רעיון המדינה הפלסטינית. "רבין הבין - שתי מדינות", הסבירה כרזה גדולה שתלו אנשי התנועה בשבוע שעבר בכיכר. אז הנה תזכורת קטנה לסוגיית ראש הממשלה המנוח והמדינה הפלסטינית. 
 

כמה ימים לפני שנרצח הופיע רבין בתוכנית "מוקד" בערוץ 1. "כשנגיע לפתרון של הסכסוך הפלסטיני־ישראלי", פרש את חזונו, "אני רוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לא בגבולות 67', ובצדה ישות פלסטינית שאינה מדינה. ויחד עם ירדן וישראל כמדינות ריבוניות, והרשות הפלסטינית כדבר שפחות ממדינה עצמאית, יוצרים מסגרת לחיים משותפים". 
 

אבל למה לצטט מתוך תוכנית טלוויזיה? רבין עשה במהלך השנים כברת דרך ארוכה מהגזרה הנצית אל זו היונית. אפשר לאסוף ציטוטים שלו מפה ומשם, אפשר להזכיר שכבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת הוא הזהיר שמדינה פלסטינית תהיה "סרטן במזרח התיכון", אבל הכי בטוח ללכת אל רבין המתון ביותר והפשרני ביותר בקריירה של עצמו. אז, 29 יום לפני שנרצח, על במת הכנסת, כשהציג את הסכם אוסלו ב', הוא הדגיש טוב יותר מכל הפרשנים שעשו את זה עבורו אחרי מותו, למה הוא מתכוון. "אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה". הבנתם? "ישות שהיא פחות ממדינה". 
 

אבל, רגע, בואו נמשיך הלאה. "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי ‎4 ביוני 1967". ועוד: "...ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. ...שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, בית"ר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים. ...להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". 
 

בניגוד להיסטוריה שמנסים לשכתב מי שחושבים שכולנו לקינו באלצהיימר, רבין של ערב הרצח היה ממוקם על הסקאלה המדינית, ימינה מנתניהו של היום. נתניהו מדבר על מדינה פלסטינית. רבין לא רצה מדינה כזו. זו הייתה צוואתו המדינית. זו הייתה תפיסת עולמו באשר לשלום המיוחל. כל מה שייחסו לו אחר כך והדביקו למורשתו לא היה, לא נברא ולא משל היה. 
 

אני מרשה לעצמי להעריך שאם יצחק רבין היה אכן אותו דוגרי, ישר, כן ואמיתי, כמו שמקורביו זוכרים אותו, הוא היה רוחש בוז עמוק לכל מי שמשתמשים בזיכרון החלש של כולנו כדי לגייס אותו, המת, לקידום תפיסותיהם המדיניות. כי אי אפשר להתייחס אחרת למי שמדביקים לו אג'נדות שמעולם לא היו לו. כי מה שהם עושים הוא לא פחות מחילול כבוד המת.
 

נדמה לי שיום השנה ה־20 לרצח הוא הזדמנות ראויה להפריך עוד כמה בדיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, עד שכמעט נראה שאי אפשר עוד להפריכן.
 

את הראשונה אפשר לכנות "הרבנים". אין איש שמאל שכותב על הימים ההם של טרום הרצח בלי להזכיר את "הרבנים". אלה שהסיתו, נו. מי הם? מה שמותיהם? איך הם הסיתו? לזה איש לא צריך להיכנס. זה כבר מחייב עיסוק עם עובדות. עדיף פשוט להגיד "הרבנים", וכולם כבר יבינו לבד. הגדיל לעשות השבוע נחמיה שטרסלר, שלא זכר רק שהרבנים הסיתו, אלא אפילו ידע לספר לקוראיו ב"הארץ" ש"בכל 20 השנה הללו לא חקרו את הרבנים...". 
 

אז הנה, חברים, בואו נעשה שוב קצת סדר עם הפרטים. הרבנים, נחמיה, נחקרו גם נחקרו. ארבעה חודשים אחרי הרצח - עם סיום עבודתו של צוות שכלל אנשי משטרה ושב"כ ופרקליטות - פרסמה לשכת היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, את השורה התחתונה שלה בסוגיה הזו. הדברים מסוכמים במסמך מסודר שאותו פרסם לפני שבועיים יהודה יפרח ב"מקור ראשון". 
 

הצוות, שחקר את השמועות והחשדות, בדק אם אפשר להעמיד לדין מישהו מהרבנים בעוון פרסום "דין רודף" או בעוון הסתה זו או אחרת שתרמה לרצח. לפני שנגיע לשורה התחתונה, חשוב להזכיר בהקשר הזה שני פרטים חשובים. הראשון, שמיכאל בן יאיר, הנעוץ עמוק בשמאל הקיצוני ביותר, לא היה ידוע מעולם כחובב ימנים, רבנים או מתנחלים, או ככזה שמבקש לעגל פינות למענם. השני, שבאותם ימים הוגשו נגד אנשי ימין עשרות כתבי אישום בגין אין ספור עבירות. זו הייתה שעת רצון, שבה הפרקליטות יכלה ואף העמידה לדין את כל מי שרצתה, כשעל רקע הרצח, לאיש לא היה העוז לצפצף או למחות.
 

והנה, למרות זאת, החליט היועץ בן יאיר לסגור את התיק נגד כל הרבנים שנחקרו ולא להעמיד לדין איש מהם. "על סמך שמועות בלבד אין ניתן לבסס אישום פלילי", חתמה לשכת היועץ. 
 

אז אם יש לך, שטרסלר, עדויות שאולי השב"כ והמשטרה פספסו בזמנו, אתה מוזמן כמובן לפנות לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריך ולהגיש תלונה. עד אז, בוא ננסה לגלות אחריות וגם אומץ לב. רוצה להגיד משהו על "הרבנים"? רק עם שמות, רק עם דוגמאות ואם אפשר לא כאלה שהמשטרה כבר בדקה ושללה. 
 

ציון 20 שנה, כאמור, הוא מועד מתאים על מנת להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה העיתונאית עוד כמה כזבים שהתנחלו מאז הרצח בשיח הציבורי והם ההוכחה העצובה ששקר, אם חוזרים עליו אלף פעמים, הופך אמת. שקר אחד כזה, שמתגלגל הלוך וחזור, מאשים את נתניהו שצעד בהפגנה ברעננה אחרי ארון המתים של רבין. אלף פעמים כבר הובהר שלא לרבין היה ארון המתים הזה, אלא לציונות, שזה היה כתוב שחור על גבי לבן על הארון. וכלום לא עוזר. השקרנים ממשיכים בשלהם. 
 

ממש כמו עם סיפור הכרזה של רבין במדי אס־אס. שוב, בלי להתעייף, נחזור על כך שמי שחילק את הדפים הללו היה סוכן השב"כ אבישי רביב. אבל זה עוד כלום לעומת הזיכרון של שטרסלר שלפיו נתניהו וראשי הליכוד "לא מחו, לא עצרו ולא גינו את אלה שזעקו 'רוצח', 'בוגד', 'נאצי'". שהרי חיפוש קצר ברשת היה מראה לשטרסלר - ושלא יעבדו עליכם - את נתניהו עומד מול קהל הקורא "רבין בוגד" ומתווכח איתו. ארבע פעמים. כשהוא מנופף בידו. "הוא לא בוגד, הוא איננו בוגד, איננו... יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים. אנחנו בני עם אחד". אז מותר לא לאהוב את נתניהו, מותר אפילו לתעב אותו. אבל לשקר אסור.
 

כזבים אחרים, שתחילת נובמבר הם המועד שמבשר על פריחתם, מקורם באותם רומנטיקנים שמספרים לנו כמה נפלאים היו הסכמי אוסלו ואיך הרצח עצר את יצחק רבין מלקדם אותם הלאה. ובכן, רבין, כך נראה, לא היה מקדם את הסכמי אוסלו לשום מקום משום שבסבירות גבוהה הוא לא היה נבחר שוב לראשות הממשלה. בניגוד למה שמוכרים לנו על האהבה האדירה שהרעיפו עליו המוני בית ישראל, הסקרים של לפני הרצח הראו שהעם לא רוצה אותו עוד בראשות הממשלה. שהספיק לו. שהוא לא מתלהב מהדרך המעוותת שבה הוא לקח את יאסר ערפאת, ארכי־טרוריסט שנהרות של דם יהודי על ידיו, והפך אותו לחתן פרס נובל לשלום. שהוא לא התחבר לאוטובוסים המתפוצצים ולא למחבלים המתאבדים. 
 

גם הגעגוע לרבין אביר הדמוקרטיה נראה לכל מי שחי כאן לפני 20 שנה ויותר כמו בדיחה תפלה. רבין, בואו נודה באמת, לא ספר את הדמוקרטיה ממטר. הוא הלך לבחירות עם "לא למו"מ עם אש"ף" ורגע אחריהן חתך לאוסלו. הוא נשבע אמונים לרמת הגולן כדי לקבל את קולות המרכז ומיד אחרי שקיבל אותם שינה כיוון. את אוסלו הוא העביר דרך שוחד פוליטי לגונן שגב ודרך המיצובישי של אלכס גולדפרב, שני חברי כנסת שנבחרו בקולות הימין. 
 

ה"ג'ינג'יות" וה"דוגריות" שלו, שמלמדים אותנו להתגעגע אליהן, הייתה שם קוד לבוז מילולי אלים כלפי כל מי שלא חשב כמוהו. הוא כינה את אנשי רמת הגולן "פרופלורים". הוא לעג למתנחלים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל". את יהודי ארה"ב, שהזהירו אותו ממדיניות הנסיגות, הוא כינה "מוקצים", והבהיר ש"חבל לבזבז עליהם את הזמן". את חיים מזרחי, תושב בית אל שנרצח בפיגוע הראשון אחרי אוסלו, הוא האשים ברצח של עצמו ואמר עליו ש"הלך לקנות ביצים בזול". "הערבים הנוהרים" של נתניהו, שעליהם הוא עבר בתקשורת שחיטה כשרה, נראים משחק ילדים מול הטקסטים של רבין המנוח. 
 

אבל אם לחזור אל העצרת בכיכר ואל הטור שכתב עליה בן כספית עמיתי, הייתה בטקסט שלו שורה אחת שכאבה לי יותר מכל. זו הייתה השורה שבה רמז לבעייתיות שיש לו עם ההשתתפות של הנוער הדתי־לאומי בעצרת. "יש שם נציגות משמעותית לבני עקיבא", הוא כתב בדאגה.
 

כספית הוא לא הראשון שבני עקיבא מפריעה לו. לפני 20 שנה, מיד אחרי הרצח, החלו בתנועת הנוער של הכיפות הסרוגות בסדרה עמוקה של פעולות חינוכיות. גם מי שלא אהבו את העליהום על הציבור הדתי ולא היו מוכנים לקבל את כתב האישום שנוסח כלפיו, חשבו שלהדגיש את הצורך בשמירה על כללי המשחק דווקא בימים של מחלוקת קשה, זה צו השעה.
 

לא כולם אהבו את זה. בשמאל, היו שהעדיפו להשאיר בתודעה שלהם את בני עקיבא קיצונית ככל האפשר. מזכ"ל הנוער העובד והלומד בימים ההם, עובד צור, החליט להחרים כל אירוע וכל עצרת שבה נוטלים חלק חניכים מבני עקיבא ומבית"ר. היה זה עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה, שהניף מולו שלט ״עצור״ חד וברור. מצנע הודיע לנוער העובד והלומד שאם כך ינהגו, ייסגרו בפניהם כל הברזים בעירייה. ליגאל תומרקין, שתקף אותו על כך, הוא השיב נחרצות: "איך בדיוק אתה מציע להעניש ציבור שלם? שנחייב את כל הדתיים להוריד את כיפותיהם? שנתחיל לגזוז פאות בכיכר העיר?".
 

"כדי להחזיר את רבין לקונצנזוס, הוחלט ללכת למכנה המשותף הרחב ביותר, להדיר את השלום ז"ל, את השמאל יימח שמו, ולייצר משהו מכובס שישמח את העם", ניתח כספית את מה שעומד מאחורי העצרת של השבוע שעבר. לא, בן ידידי, לא לשמח את העם רוצות תנועות הנוער, אלא לחנך. פשוט לחנך. לדאוג שהילדים שלנו לא יהיו מחר במקום המקוטב שבו אנחנו, ההורים שלהם, היינו לפני 20 שנה. הם רוצים ללמד אותם להיפגש, לדבר, להסכים על מה שקריטי להסכים, גם כשחלוקים על מה שמותר לחלוק עליו. 
 

בעיני זה נפלא. כך אני מחנך את ילדי. זו הסיבה לכך שאני שולח אותם לבני עקיבא. זו הסיבה לכך שהייתי גאה בתנועה הזו, שבשלט היחיד שהביאה איתה לכיכר היה כתוב: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". 
 

אבל אני לא תמים. אני יודע שיש מי שמבקשים להתמכר לשנאה, להשאיר לעצמם בזיכרון את הימין ואת בני עקיבא ואת הכיפות הסרוגות במקום שיאפשר להם להמשיך לתעב אותם. אלה שהקיטוב מפרנס אותם פוליטית. אלה שלא יכולים בלעדיו. אלה שעליהם כתב אורי אליצור ז"ל: "אתם רוצים להיות בטוחים שאנחנו נורא רעים, כדי להרגיש שאתם נורא טובים".