למה רלוונטי לדבר על תפקוד האופוזיציה בימים מדממים אלה? כי פיגועים זה כן עניין של ימין ושמאל. כי יש ממשלת שלטון שמקדמת אג'נדת ימין קיצוני, והיא שגוררת אותנו למצב הביטחוני הנוכחי.
בשבועות הראשונים של המושב השני של הכנסת ה־20, לא רק שהאופוזיציה כשלה בגיבוש גוש התנגדות פרלמנטרי מתפקד ויעיל – חבריה פשוט ויתרו על הניסיון להחליף את נתניהו. ההוכחה מכה דווקא כעת: אפילו כשממשלת הימין הקיצוני נופלת לבור האפל שכרתה לה מדיניותה המסוכנת, גוררת אותנו למעגל דמים נוסף ומסכנת את חיינו – מנהיגי מחנה השמאל לא משכילים להציב לה חלופה אמינה. על פניו, זה נשמע נורא: מי רוצה להציג אלטרנטיבה פוליטית כשברקע גל פיגועים? התשובה: מי שמאמין שעלייתו לשלטון ויישום מדיניותו ימנעו את שפיכות הדמים הבאה.
"אבל אנחנו כל הזמן תוקפים את ביבי", ימלמלו ראשי המפלגות הגדולות באופוזיציה. אבל לטעון שנתניהו לא תקיף מספיק זו לא ביקורת אידיאולוגית. ביקורת אופוזיציונית צריכה להתבסס על השקפת עולם שונה מזו של הממשלה, ולהציע אותה במקומה. כשמי שרואה בעצמו מועמד להחליף את נתניהו מפרסם פוסטר שקורא לראש הממשלה להטיל סגר על השטחים – זו לא ביקורת אידיאולוגית. זו כניעה לאידיאולוגיית הימין, לפתרונות (הגרועים) שלו ולשפה שלו. יש מספיק מבקרים לנתניהו מימין.
הטענות שביבי לא מספיק מצליח או שקט או חכם או נחוש גרועות גם מבחינה פוליטית. הרי הסיפור הפרסונלי הוא לא הבעיה האמיתית של ישראל. החלפת נתניהו בגלעד ארדן או בגדעון סער לא תפתור את הכשלים באידיאולוגיית הימין: המשך הקיפאון המדיני, הדבקות בכיבוש, הבידוד הבינלאומי, ההפרטות וקיצוץ השירותים החברתיים. מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון אבל שולחת ח"כית ושני פעילים להפגנה נגד הממשלה השבוע היא מפלגה שהרימה ידיים. מפלגה שחברי הכנסת שלה לא טורחים להופיע להפגנה שמארגנים צעירי המפלגה היא מפלגה שהחוצפה והאדישות הכריעו אותה. מפלגה שקוראת לעצרת הזיכרון לרבין "במותו ציווה לנו", ומתחמקת מלהגיד מה ציווה לנו, היא מפלגה שבמקום לפחד ממלחמות התחילה לפחד מהצל של עצמה, ובעיקר מזיהוי עם המילה הקיצונית "שלום".
יש שאלות שמצופה מחברי הנהגת השמאל לגבש להן תשובות – ואם אפשר, גם לעדכן את הציבור: איך הם מתכננים לשמור על הביטחון, לאיזה פתרון מדיני יחתרו, כיצד תיראה מדינת רווחה ומי יממן אותה, כיצד ניחלץ ממשבר הדיור ומהניכור הבינלאומי, ומה התוכנית לגבי ההתנחלויות. יש פעילויות שמצופה מחברי מנהיגות השמאל לאמץ: להגיע להפגנות ולהתנהג כאילו עוד אכפת להם. נדמה שהקרב הלוחמני האחרון עתיר היצרים, המאמצים והסמסים שראינו בצמרת המחנה הציוני היה המאבק על זהות יו"ר קק"ל. למרות המיאוס האדיר בציבור מראש הממשלה המכהן, ככה אי אפשר לנצח.
החדשות הטובות הן שדווקא היום קיימת הזדמנות נדירה לבנות אופוזיציה לוחמנית ואפקטיבית. למרות הייאוש והאכזבה חשוב לזכור שהשמאל התחזק בבחירות האחרונות, וממשלת הימין הנוכחית צרה, קיצונית, משיחית ומעורערת. כדי להחליף אותה, האופוזיציה חייבת להכיר לציבור את העמדות ואת תוכניות העבודה שלה, אלה שבהן דווקא יש ימין ושמאל. לאחר שיעשו זאת, יגלו באופוזיציה שמדיניות שמאל כמו מדינת רווחה, פלורליזם ושלום ישרתו היטב גם את הציבור הערבי והחרדי, שבראשם עומדים כעת גורמים מתונים למדי. ציבורים אלה עשויים להכריע את הבחירות הבאות; חבירה אליהם איננה רק הבחירה האידיאולוגית השמאלית – אלא גם צעד הכרחי עבור מי שעוד לא ויתרו על הפלת הימין והנהגת המדינה. וכל עוד אנחנו לא ויתרנו, גם להם לא עומדת זכות זו.
הכותבת היא חוקרת ב"מולד"