שלושה שבועות ביליתי בחו"ל, ובאופן טבעי ערוצי הטלוויזיה שבהם צפיתי היו ה־BBC וה־CNN – מה שהוביל אותי לשלוש תובנות מרכזיות בכל הנוגע לאופן הסיקור של גל טרור הסכינים הנוכחי בישראל; סיקור המסמל, בעיני, את הלך הרוח המערבי ביחס לישראל.
הראשונה: "זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל". זאת הייתה התגובה המרכזית של ראשי מדינות ודוברים רשמיים. לכאורה זה מאוד יפה, אבל זאת אמירה כל כך טריוויאלית, ברורה, שאתה תמה מדוע בכלל צריך להגיד אותה. צריך להגיד שהשמש תזרח מחר? לא ראיתי, ואולי אני טועה, שימוש כזה לגבי מדינות שונות במערב. למה אומרים זאת תמיד בהקשר לישראל? לדעתי, כי ישראל נתפסת כמשהו ייחודי, כמדינה של היהודים שבעבר השחור שלהם באירופה, ובכלל בכל המקומות בעולם, לא הייתה להם שום זכות להגנה עצמית, בוודאי לא יכולת, ועכשיו יש להם. אבל כמעט תמיד דואגים להוסיף לכך סייגים שונים: ההגנה העצמית צריכה להיות "מידתית", ואסור לה שתהיה ב"כוח מופרז". כשאתה שומע את זה מפי דוברים אמריקאים, בא לך להקיא. כל מי שחי קצת בארצות הברית חש על גופו את ההפרזה הפרועה של המשטרה האמריקאית בהשתמשה בכוח. הטרגדיה היא שאצלנו, בתוכנו, בראש ובראשונה בעיתון "הארץ" בשפה האנגלית, זכות ההגנה העצמית נשללת למעשה מאיתנו, וזכות הרציחה ניתנת לפלסטינים.
השנייה: "אין טרור". אין ברשתות הטלוויזיה הנ"ל המילה טרור בהקשר רציחות בסכין או השלכת בקבוקי תבערה. במקום זה, הופיעה המילה הניטראלית "אלימות" (Violence). אלימות, כמובן, היא הדדית: הרוצח בסכין מוכה, ונהרג על ידי המתגונן. מה הפלא? הרי היום אנחנו עדים בעולם לפרודיה אמריקאית־אירופית שבה הטרור הוא רק של דאע"ש, ושאר ארגוני הטרור נקראים להילחם בו בסוריה. ומה עם הטרור של אל־קאעידה? בזמנים הללו צריך, על פי התפיסה האמריקאית, להפנותו נגד דאע"ש. ואם זה כך, אז ברור ש"גל הטרור" הפלסטיני, כפי שאנו מכנים אותו, אינו כלל טרור בתקשורת הבינלאומית, אלא אלימות גרידא. אבל מה לי כי אלין על רשתות בינלאומיות? הרי אצלנו בבית ישנם פרשנים ופוליטיקאים ש"מבינים" את מניעי הרוצחים, מאשימים את ממשלת ישראל ביצירת המניעים, ובכך למעשה אין הם רואים ברציחות משום טרור, אלא אלימות של ייאוש. לפי תפיסה זאת, כל מיואש בארצנו צריך לרצוח את מי שלדעתו מביא אותו לכדי ייאוש. מתכון בדוק לאנרכיה.
השלישית: "בראש מהדורת החדשות", ובראש "הידיעות החשובות", הרצות כל הזמן על המסך. למה? הרוסים תוקפים בברבריות מהאוויר בסוריה, הרוגים על ימין ושמאל, מהומות פליטים בבלקן – אבל אירוע דקירה בישראל דוחק אותם הצדה כמו הרבה אירועים אחרים בעולם. מדוע? שיקול "מקצועי" או שיקול "פוליטי־אנטישמי"? לך ותדע.
איני יודע כיצד הייתה ההתייחסות ברשתות אחרות ובעיתוני העולם המרכזיים. אבל אם מישהו משתעשע במחשבה שהסברה ישראלית היא מעולה שבמעולות, או להבדיל "מהלכים מדיניים אמיתיים ואמיצים" יוכלו לשנות את הדנ"א של שתי הרשתות הללו, שישתעשע. ונקודה ששכחתי: צפיתי ביאיר לפיד מתראיין בתוכנית "שיחה קשה" ב־BBC. כל הכבוד ללפיד! ד