השבוע ישבתי עם חברה בבית קפה, שוחחנו על מתווה הגז. אמרתי לה כמה המתווה הזה נורא בעיני, כי ככה ראיתי שאמרו ב"מגש הכסף". אמרתי שהם עובדים עלינו וגונבים את משאבי הטבע של כולנו. היא לא הגיבה, רק לקחה עוד ביס מהסלט עם גבינת המאירי. כולם עכשיו אוכלים דברים עם גבינת המאירי, "המאירי ל־2015 זה כמו פסיפלורה ל־2013", אמרתי לה, והיא הנהנה, ואז הפה שלה התחיל להתעוות באופן מוזר וכל השפה התחתונה שלה התעגלה כלפי מטה, כאילו היא נגעלת ממשהו.
רציתי לשאול אותה אם היא בסדר ולהציע לה מים, ואז נזכרתי בפרסומת - אסור לשאול אם היא בסדר - אז הזמנתי את המלצרית ושאלתי אותה, "אולי יש משהו לא תקין בסלט?", אז היא אמרה שאין סיכוי, הסלט מצוין, הוא עם גבינת המאירי, וכולם הכי מזמינים אותו עכשיו. אמרתי לה שאני יודע, שאני מכיר טרנדים ממש טוב, אז היא אמרה "וואי, אתה מה זה טועה, זה הכי לא טרנד, זה מה זה לא כמו הפסיפלורה שהייתה ונעלמה, גבינת המאירי פה הכי כדי להישאר", אמרה וחייכה.
חייכתי בחזרה ושאלתי, "אז מה את אומרת לגבי החברה, שפתאום הפסיקה לדבר ועושה ככה עם הפה באמצע הסלט?", אז המלצרית שאלה על מה דיברנו לפני שהיא התחילה לעקם את הפה, כי אולי אין לה מה להגיד בנושא, ואז נזכרתי שדיברתי איתה על מתווה הגז, שהוא גרוע לאזרחים וטוב למונופולים, ושאסור שניכנע לו כי זה משאב של כולנו, כמו הכנרת, כי ככה אמרו ב"מגש הכסף". אז היא אמרה שיכול להיות שהיא פשוט נגעלת מהמצב, וזה לא קשור לא לסלט ולא לגבינה, ובאמת המצב נהיה מגעיל, עם אריה דרעי שמקבל כסף עבור זה שהוא מוותר על ההתנגדות שלו למתווה. "מה זה כסף? זה הכי שוחד בעולם", אמרה המלצרית, ששמתי לב שהיא מוסיפה את המילה "הכי" לפני כל נושא במשפט, כדי להעצים את הנושא, אבל אחרי שהיא מעצימה את כל הנושאים, הם נעשים חסרי חשיבות באותה המידה.
ואז באה האחמ"שית וביקשה מהמלצרית שתחזור בה מהמילה "שוחד", שזה בית קפה ציבורי ולא יכול להיות שהיא מביעה עמדה פוליטית. "או שתחזרי בך או שתגידי 'לכאורה'", אז המלצרית אמרה, "אני הכי חוזרת בי, לכאורה". ועל ההתחכמות הזאת האחמ"שית העיפה אותה הביתה, וביקשה להבין מה קורה פה. הסברתי לה את המצב עם החברה ועם הפה שהתעקם, והאחמ"שית שאלה אם אני בטוח שהיא לא באה כבר עם הפה עקום מהבית.
אמרתי לה שאין סיכוי, הפה היה רגיל כשנכנסנו לכאן, והאחמ"שית אמרה שכאחראית על המשמרת, היא מבקשת להמשיך להתנהג כרגיל, ולא לעשות לה בלגנים פה, באמצע הקפה. אנשים באים לכאן כדי ליהנות, לשבת, לשתות ולנשנש איזה סלט עם גבינת המאירי, וממש אין להם ראש להיכנס לכל הנושא הזה של מתווה הגז. בכלל עדיף שלא תדברו על נושאים במחלוקת, הורתה האחמ"שית. "אז על מה כבר אפשר לדבר", שאלתי אותה, והיא אמרה שתמיד כדאי לדבר על אוכל. "דיברתם כבר על הגבינה בסלט?", היא שאלה, "רק הזכרתי את זה", אמרתי לה. "טוב, שב, אני אדאג לך לעוד הפוך חזק על סויה בלי קצף במאג, ועוגיית הבית".
הודיתי לאחמ"שית, והחברה כבר ממש פרכסה על הכיסא. זה היה לא נעים לראות, ואנשים מהשולחנות מסביב התחילו להסתכל עלינו, וחלק אמרו שאולי כדאי להזמין אמבולנס. "לא", ענתה החברה, "זה מאוחר מדי, מכרתם את המדינה למונופולים, אמבולנס לא יעזור כאן". אמרה והתמוטטה, ועל הפה המעוות שלה, נשארו כמה פירורים של גבינת המאירי. ניגבתי לה אותם ויצאתי משם. בחוץ הייתה שמש, התחילו מבצעים, ויש ג'יימס בונד חדש.
צילום: טל גבעוני
חמש הוראות בימוי לשחקנים בסדרות מוסד ישראליות:
1. אל תגיד את הטקסט, תמלמל אותו
2. גם כשאת מתבדחת, אל תחייכי
3. טוקסידו זה מאסט, גם אם אתה עובד בפ"ת
4.תנסה לאכול פיצה בדרך לעבודה, זה נראה טבעי
5. קלוזאפ על יהודה לוי מרים עיניים כחולות למצלמה, טקסט: "בואו נתחיל", פיצוץ מאחור. ויש לנו את זה