אין לי דרך נחמדה ומכובסת לומר את זה: מחקרים וסקרים בענייני נשים מוציאים אותי מדעתי, ועל אחת כמה וכמה אלה המתיימרים לנתח באופן סטטיסטי חתך התנהגותי הנוגע ליחסים בין המינים. כן, הם מרגיזים אותי, ועם החוקרים הסליחה. ובכל זאת, מי אני שאבקר את העבודה הקשה והסיזיפית הזו. אחרי הכל במהלך לימודי האקדמיים עשיתי כל שביכולתי רק כדי להתחמק מלימודי חובה של סטטיסטיקה. אין לי כוח או דרך להבין מחקר שבסיסו סטטיסטי. אני מניחה שיש מקרים מסוימים שבהם יש אמת בסטטיסטיקות, וייתכן כי יש איזו מטרת־על נסתרת לכל אותם מחקרים שמפרסמים מדי פעם כל מיני אוניברסיטאות עלומות שם ברחבי העולם. אך גם הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. ועל אף שהמטרה הנראית לעין היא לשנות את העולם על ידי תוצאות מחקר כלשהו, בצפייה רטרואקטיבית בראי ההיסטוריה - שום דבר לא קרה ולא קורה.
אני מבינה את החוקרים, שלמרבה הצער רובם הרי גברים, שסבורים שצריך לחקור את הלך הרוח של המין הנשי, כי זה די מעניין. לו הייתי חוקרת בעצמי, ייתכן שהייתי מעוניינת להבין אחת ולתמיד את נבכי נפשה הפתלתלים של האישה, אלא שתמיד אני מקבלת את התחושה שאנשים מחפשים נקודת אחיזה שמשרתת את האמונות שלהם. וזו באה לידי ביטוי בין היתר גם במחקרים שהם לרוב מדגמיים ומצומצמים - המעניקים בסופו של דבר את התוצאה שאנחנו רוצים או מצפים לשמוע מלכתחילה. קצת כמו ללכת לפסיכולוג ולצפות ממנו שהוא יאשר שיש לך בעיה, לכן אתה לא מסוגל לקום ולבצע את השינוי המיוחל.
אתם בוודאי תוהים מדוע אני מתעצבנת על זה כל כך, יש כל כך הרבה דברים מרגיזים אחרים בדרך. אלא שמפעם לפעם מתפרסם איזה סקר מטומטם המתיימר להוות מעין נקודת ציון פורצת דרך בניתוח האינסופי של יחסים בין נשים וגברים, והוא זה שמצליח להרטיט לי את הווריד הזה של העצבים בראש.
הפעם מגזין ששמו "physiological science" הגיע למסקנה מרחיקת לכת בסקר שעשה, כי נשים נמשכות יותר לגברים שלא אומרים להן מה הם מרגישים כלפיהן. שהן נמשכות לחוסר ודאות. וזה מתכון לקשר מוצלח במיוחד, מכיוון שאנשים משמרים יותר דבר שאינו בטוח. הטענה הזאת היא אולי עשירית נכונה אך בעייתית מכל כך הרבה בחינות, ובחיי שלא הייתי אומרת דבר בעניין אילו לא היה מדובר במחקר שבו השתתפו בסך הכל 47 סטודנטיות מרגיזות, שככל הנראה קוראות מתחת למיטה את ספרי ההדרכה הטיפשיים נוסח "גברים אוהבים ביצ'יות". תסכימו איתי שהסקר הזה מכליל מדי. הוא נכנס מיד לתוך קטגוריית "אמונות תפלות ביחסים" שאולי אכתוב עליהם פעם משהו בנפרד. ועדיין, זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותו בניסוח המדויק הנ"ל.
והנה הסיבה שמרגיזה אותי. מחקר מדגמי לא מבוסס על מדגם אוכלוסייה, אלא לוקח פלח קטן וסטיגמתי של סטודנטיות מיוסרות ומאוהבות עד כלות במושא לא מושג - מקבל כותרת במגזין מדעי, ומשפיע אחר כך על כל השרשרת האבולוציונית הדפוקה שלנו ממילא. סביר להניח שאני מגזימה רק כי אני עצבנית, אבל לדעתי מחקרים בענייני "יחסים" גורמים למותו הכמעט ודאי של מה שאוהבים לכנות "שוק הדייטינג". באופן אישי הקפדתי להדיר רגלי ממה שנקרא אתרי היכרויות, רק כי זה גורם לי להרגיש כמו מה שיוצא ממכונת הבשר בקליפ של פינק פלויד "the wall". עד היום, לשמחתי הרבה, הצלחתי להסתדר גם בלי כרטיס ב"אוקיי קיופיד", אבל אני רואה מה קורה במקומות האלה. פנויים ופנויות מתחילים לדבר בססמאות בדיוק כמו פוליטיקאים. מישהו הסביר לי שאנשים מדברים בססמאות כשהם בעיקר מיואשים ממצב כלשהו, ומחפשים איזו אמרה להיאחז בה. והנה, הספיקה הודעה אחת בקבוצת הוואטסאפ הסודית של הבנות שבה ביקשתי הארות לגבי הנושא, ומיד קיבלתי את התשובה שהיא ללא ספק ה"פרס יחלק את ירושלים" של עולם הדייטינג: "מעל גיל 35 - לחוצת חתונה".
ועכשיו גם הסקר המטופש הזה, שלא קיבל חשיפה מלבד באותו מגזין מדעי שסביר להניח קוראים אותו רק אקדמאים בני 65 ומעלה שיושבים בג'קוזי. אם הם היו שואלים אותי, פוסט סטודנטית שאף פעם לא קראה ספרי הדרכה בנושא זוגיות, הייתי אומרת להם שנשים מעל גיל מסוים מבינות שכדאי מלכתחילה להימשך לגברים שמעוניינים בהן וגם מראים את זה. ושאם הייתי מבינה את זה בשנות ה־20 לחיי, ולא ניזונה ממחקרים שנשענים על תשובות אפופות גראס מפליטי דשא בקמפוס גילמן, אולי הייתי במקום אחר היום. מרגע כתיבת הטור ועד לעריכתו הוצף הפייסבוק בשני מחקרים אקדמיים שאי אפשר להמשיך את החיים בלעדיהם. האחד: נשים יפות יולדות יותר בנות. והשני טוען כי על נשים לשכב על הספה עם הרגליים למעלה אחרי יום עבודה. גאונות לשמה. תחזיקו אותי.